התפילה עבור החולים
מי ייתן ותיזנחו עוינות, ורוחות אכזרית יפסיקו לייסר אתכם!
מי ייתן ותפסיקו להתמרמר, ורוחות מצחינות יתרחקו מכם!
מי ייתן ותעזבו גאוותנות בהמית, ורוחות טפילות יניחו לכם!
מי ייתן וליבכם יתרפא מצעק, וירחש חמלה לכל היצורים!
מי ייתן ותצלחו את פרץ ההזיה, ותהפכו מקור של שלווה עבור אחרים!
מי ייתן ותתגברו על תשישות, ותעניקו שמחה לאחרים!
מי ייתן ותיזנחו עוינות ורוחות אכזריות יפסיקו לייסר אתכם!
תפילה זו מפרטת את המצב התודעתי בו נמצאים החולים בכל אחד מששת העולמות הסמסריים . התפילה הראשונה היא התפילה של החולים שבתודעתם נמצאים בגיהינום. כאשר אדם עושה מעשים רעים המזיקים לעצמו ולאחרים. הוא אחרי המוות נולד בגיהינום. הוא חווה קור קיצוני או חום קיצוני, הוא חש שהוא טובע, ושומע באזניו צעקות בעוצמה חזקה ביותר. הוא נימצא בחוויה כאילו הורגים אותו והוא נישאר חי. הוא חווה סבל גופני.
מתעוררת השאלה כיצד אדם ללא גוף עדיין חווה סבל גופני. הסיבה היא שעוד בחייו התרגלה תודעתו להזדהות עם הגוף, כלומר התרגלה לאמונה ש"אני" הוא גוף. הוא טומן אמונה זו בתוכו בגלל העוינות אותה הוא מפתח כלפי אחרים. הוא ממשיך לחיות באמונה זו גם אחרי המוות. בגלל אמונה זו שנטמנה בתוכו כתוצר של העוינות נסחפת התודעה עם ההרגשה של כל החוויות של הסבל הגופני כאילו היא בעלת גוף. אלה הרוחות האכזריות. גם בזמן החיים כאשר אדם חולה הוא חווה רוחות אכזריות, חוויות של גיהינום, אך בצורה מוגבלת. הוא חווה חולשה חזקה, הרגשה הדומה לאדם החש כאילו הוא טובע. החולה מפתח חום גבוה או צמרמורות. הרגישות הגבוהה שלו לצלילים דומה לחוויה בה האדם שומע צעקות רמות כל הזמן. הוא חש כאילו המחלה והכאב הנילווה אליה הורגים אותו שוב ושוב, והא עדיין נותר חי.
כאשר אדם חווה עוינות הוא יוצר אנרגיות רעילות של סבל, כאשר הוא רוצה לפגוע באחרים, או רוצה שאדם אחר יסבול. הוא יוצר גיהינום והופך להיות האסיר של הגיהינום שיצר.
אנו משתמשים בידע זה של הקיום בגיהינום ובזמן המחלה מתפללים על וויתור על עוינות ושרוחות אכזריות יפסיקו לייסר אותו.
כאשר האדם זונח עוינות הוא יתחיל להרגיש שרוחות אכזריות מתרחקות ממנו.
מי ייתן ותפסיקו להתמרמר ורוחות מצחינות יתרחקו מכם!
תפילה זו היא תפילה עבור החולים שבתודעתם נמצאים בעולם הרוחות הרעבות. עולם זה הוא אחד מהעולמות התחתונים. אם בגיהינום חווים היצורים שנסיבות חיצוניות מתקיפות אותם, שהם כאילו נשרפים או טובעים, הרי בעולם הרוחות הרעבות אדם חש שהוא במדבר וצרכיו אינם מקבלים מענה. הסבל מופיע כי לאדם אין שקט. הוא אינו יכול לנוח לרגע. אם בגיהינום האדם חווה סבל כי היה הרסני כלפי אחרים, הרי בעולם הרוחות הרעבות הוא ניסחף אחר תשוקותיו. הן המושכות אותו ליער של עצים מברזל שבצמרתם פרי מפתה. עצים אלה מלאים זיזים הפונים כלפי צמרתם. כאשר הוא מתפתה ומטפס על אחד העצים בסיועם של זיזים אלה, וכאשר הוא מגיע לצמרתו הוא מגלה שהפרי המפתה הוא בעצם ראשו הרקוב עם ריחות מצחינים.
עץ זה הוא מטפורה לעמוד השידרה של אותו אדם והזיזים הן החוליות שבעמוד השידרה. כאשר האדם משתוקק לעוד אנרגיה שעולה לראש, הוא מתחיל לחיות בהזיה. ראשו שמעל עמוד השידרה רקוב, מאחר ורקמות העצבים מתחילות להישרף באש התשוקות. דוגמה לתהליך זה ניתן לראות אצל מכורים החווים תשוקה מתמדת, ועסוקים באופן אובססיבי במתן מענה לתשוקותיהם. הם חיים בהרגשה של " אני" הוא רגש. אך מאחר והם אינם יכולים לזכות למענה על כל תשוקותיהם יש עלייה של אנרגיה לראש המביאה להתפרקות רקמות המוח ולריקבון.
כאשר אדם המכור לתשוקותיו אינו זוכה למענה עליהן הוא אינו שבע רצון וממורמר באופן תמידי. ההתמרמרות היא הטבע האמיתי של חייו. אלה הרוחות המצחינות אותן ניתן להריח אך ורק ברמה דקה. אדם המכור לתשוקותיו אינו חש בהן. הרוחות המצחינות נמשכות אל הצחנה. לאחר המוות עוצמת הסבל המתואר בעולם הרוחות הרעבות היא גדולה מאד. בזמן החיים האדם החולה חווה סבל זה בצורה מוגבלת ופחותה אך הסימפטומים דומים. האדם חווה שהוא מתמוטט כאשר חומו עולה. יש לו כאבים המטרידים את מנוחתו ואינם מאפשרים לו שקט, מה שגורם לו להיות רגזן וחסר סבלנות. זוהי ההתמרמרות.
כאשר אנו מוותרים על ההתמרמרות, אנו מקטינים את האי שקט. כאשר אנו מפסיקים את ההזדהות עם הרגש, כאשר אנו מפסיקים אחר הרדיפה אחרי נעים, הרוחות המצחינות מתרחקות מאיתנו, ואנו חווים שקט.
מי ייתן ותפסיקו גאוותנות בהמית, ורוחות טפילות יניחו לכם!
תפילה זו היא תפילה עבור החולים הנמצאים בתודעתם בעולם החיות. לעולם החיות יש קשר עם רוחות טפילות. גאווה קשורה לפרזיטיות. גאווה היא הפרזיט הפנימי.
תודעה חייתית חיה בחושך, מרגישה כאסיר בכלא. התודעה אינה שולטת בחושיה של החיה. קיום חייתי הוא קיום של ביו רובוט. החיה אינה מסוגלת ליצור קשר הדדי ואינה מסוגלת להגיע למסקנות אישיות באשר להתנהגותה. אין לה היכולת להתבוננות פנימית בניגוד לאדם שיש לו היכולת להתבונן ברגשותיו ולהרהר איך היה מרגיש לו היה אדם אחר. הוא יכול לחוות חוויות של אדם אחר ולהבין אותו, בגלל היכולת להתבוננות פנימית, ולכן הוא יכול לחוות רגשות אינסופיים לאדם. למרות שרוב בני האדם אינם משתמשים ביכולת זו , היא קיימת ונותנת להם סיכוי ללמוד להשתמש בה לטובת הזולת.
החיה שאיננה מסוגלת להגיע למסקנות אישיות, יכולה באמצעות אילוף להתאים את התנהגותה לצרכיו של האחר. כלב לדוגמה יכול לרצות את בעליו, להתגעגע אליו ולבטא כלפיו אמפתיה. רגשות אלה הם תגובה לגירויים אליהם הוא אולף להגיב, ולא תוצאה של מעורבות התודעה בהפעלת רגשות אלה. התודעה אינה משתתפת בפעולותיו, פעולות כמו אוכל או הזדווגות. הכלב מתפקד בעזרת החושים ולא בעזרת התודעה. מצבו דומה למצבו של עובר ברחם. יש פעולות של האם המייצרות ויברציות הנעימות לו, ויש פעולות שלה המייצרות ויברציות שאינן נעימות לו. כאשר כלב אוכל הוויברציות מרגיעות את התודעה, וכאשר יש גירויים המייצרים ויברציות של עוררות הכלב אינו שקט. יש לו עולם דואלי הנע בין שקט לאי שקט. הכול אצל החיה עמום דרך הוויברציות. האדמה הפנימית שלה רועדת , בין אם זו רעידה חזקה ובין אם זו רעידה חלשה. תודעת החיה ישנה. או שהיא ישנה שינה שקטה, או שהיא ישנה שינה מופרעת.
רוב בני האדם נמצאים אחרי גיל מסוים קרוב לתודעת החיה, אך עדיין כל עוד אדם מתפקד באופן אינטלקטואלי וריגשי הכלא שלו לא סגור לחלוטין, בעוד שאצל החיה הכלא סגור לחלוטין.
בני אדם הנמצאים בתודעה של חיה תודעתם מוכתמת על ידי הגאווה. הם מזדהים עם האישיות שלהם וחווים עצמם מיוחדים, חשובים וטובים מכולם, ולכן הם זכאים ליחס מיוחד. זהו הכלא החשוך בו הם מצויים, הכלא של האמונה" אני " הוא האישיות שלי. אדם הכלוא בגאוותו והזדהותו עם אישיותו, אינו יכול לראות את הזולת מלבד עצמו. כך אדם הופך להיות אגואיסט ואכזרי, כי אם אני מיוחד פחות איכפת לי מה קורה לאחר.
בעת מחלה האדם חווה סימפטומים דומים.הסימפטומים של המחלה כופים על האדם תחושות, רגשות ומגבלות. הוא נאלץ להיות מרוכז במה שקורה בגופו והוא נמצא בחושך הפנימי שלו. האדם מתחיל להתנהג כמו חיה, כי התודעה פחות שולטת במה שמתרחש בגופו, והיא נסגרת.
כאשר אנו מזהים מנגנון זה ,לנו היכולת לפתוח ערוץ מנטלי ולוותר על גאוותנות בהמית. במצב זה הרוחות הטפילות מניחות לנו. בעת מחלה החוויות הגופניות הן כמו פרזיטים מטרידים הגוזלים את מנוחתנו. כאשר אנו מוותרים על הגאווה, אנו מחלישים את ההזדהות עם האישיות, אנו מוותרים על ההרגשה שאנו מיוחדים וחשובים, הרוח הפרזיטית עוזבת, מה שמביא לכך שהסימפטומים של המחלה מטרידים פחות.
מי ייתן וליבכם יתרפא מצער, וירחש חמלה לכל היצורים!
תפילה זו היא תפילה עבור החולים הנמצאים בתודעתם בעולם בני האדם. בעולם זה הצער מגדיר את החוויה של בני האדם, החווים באופן מתמיד פחד מאובדן ואובדן. האדם חווה חוויות אלה מאחר והוא מחפש אחר הישגים זמניים. הוא בונה כל חייו, אך מאחר ופירות בנייתו הם זמניים ,שסופם הבלתי נימנע הוא התפרקות וכליה, הוא נותר כל חייו מוגבל בחיים בהם תודעתו מוכתמת בצער ואף ביגון. כפי שאמר הבודהה שסוף כל הדברים הזמניים אותם מחפשים בני האדם הם עייפות אכזבה וצער.
בעת מחלה חווה האדם צער על כך שהפעולות אותן רוצה ורגיל לעשות, הוא אינו יכול לעשות. הוא מאבד את תחושת השליטה על המטרות הזמניות שחווה דרך העשייה. יש עצירה פתאומית של פעולותיו, וכל מה שאדם האמין שיש לו עליו שליטה בורח מבין אצבעותיו.
כאשר אנו מחליפים את החיפוש שלנו אחר מטרות זמניות במטרות נאצלות תמידיות, אנו מגלים שכאשר אנו עושים מעשים של חמלה, שמטרתם היא להקטין סבל אצל של אחרים ושלנו, אנו מגלים שפירותיהן של פעולות אלו אינם מייצרים צער ואכזבה, כי אין מה שיכול להיהרס.
אנו נהנים מנתינה שהיא אינה זמנית, מאחר והיא משחררת אותנו מהתלות שלנו במטרות
מי ייתן ותצלחו את פרץ ההזיה, ותהפכו מקור לשלווה עבור אחרים.
תפילה זו היא תפילה עבור החולים הנמצאים בתודעתם בעולם האסורס. האסורס הם רובד של בעלות בתודעה. יצור שנולד בעולם האסורס חש עצמו כוח, שהוא הבעלים של כל המרכיבים הקשורים לחייו. הבעלות על כל דבר היא בעצם ביטוי לכוח. זוהי התכונה סביבה מתרכזים כל הכוחות האחרים.
לאסורס אין עולם ספציפי משלהם, ומה שמגדיר אותם היא תחושת בעלות המשמשת כלי מדידה לכמות הכוח.
חשוב להדגיש שבעלות נמצאת תמיד בהקשר של משהו. כשאנו בעלים, אנו בעלים על משהו או מישהו. למרות שהבעלות היא ביטוי לכוח, אך כאשר היא קשורה עם הדבר שהיא הבעלים שלו, היא מושפעת ממנו ואף תלויה בו. דומה הדבר לסוס ורוכבו. הרוכב, בעליו של הסוס שולט בו ומשתמש בו, וגם חייב לדאוג לכל מחסורו ולתת מענה לכל צרכיו. אך כאשר הסוס לא כשיר לתפקד מפאת פציעה, הדבר משפיע על הרוכב, התלוי במצב בריאותו של סוסו.
האסורס שולטים בעולמות התחתונים שתושביהם מזדהים עם התודעה הנשלטת על ידי בעלות. תושבי העולמות התחתונים חווים עצמם הסוס, לא הרוכב. כל מי שמזדהה עם " אני" הוא גוף, "אני" הוא חושים ורגשות, "אני" הוא אישיות, חווה עצמו כסוס נישלט. האסורס השולטים בהם אינם חשים את סיבלם, וכאבם ואינם דואגים למחסורם.
כאמור האסורס הם הבעלים של כוחות. הם שולטים בגוף , בחושים והרגשות , ובאישיות, כלומר מנהלים את שלושת העולמות התחתונים.
מאחר ולבני האדם יש הפוטנציאל לשלוט על גופם, חושיהם ורגשותיהם, ואישיותם, מחפשים האסורס בני האדם עם כוחות ונוכחות מספקת על מנת להעביר להם כוחות מיוחדים, זאת על מנת שהם בעצמם יוכלו לשלוט על גופם, חושיהם ורגשותיהם, ואישיותם . אלה אינם כוחות אוניברסליים, האדם מקבל אותם ממקור מאד סובייקטיבי.
דומה הדבר לבעל עסק המעסיק מנהל עבודה שינהל את הפעילות היומיומית של העסק, ובתמורה הוא מקבל שכר וכוח.
ניתן לזהות ארבעה סוגים של אסורס.
ישנם אסורס השולטים בגוף ומעניקים לבני האדם כוחות וכישרוןעל מנת שיוכלו לשלוט בגופם. אלה הם הרקדנים והספורטאים. אנו יכולים לראות ספורטאים החשים מחויבות ודחף לממש כישרון זה שהוענק להם. הם אינם יכולים שלא לפעול למימוש כשרונם.
ישנם אסורס המעניקים כוחות לבני אדם על מנת שיוכלו לשלוט על חושיהם ורגשותיהם. אלה הם הסופרים המדענים, המוזיקאים האומנים שבאמצעות כוחות אלה שולטים בששת החושיםאנו (כוללים את המחשבה כחוש השישי). בני אדם אלה חשים משיכה מחויבות ודחף לממש את כישרונם.
ישנם גם אסורס הנותנים כוחות לבני אדם על מנת שיוכלו לשלוט ולרסן את אישיותם ברמה הגבוהה ביותר. יש להם הכוחות לשלוט , באופיים, במצב רוחם, בהתנהגותם, באגו שלהם. אלה בני אדם הרוצים להרגיש רגשות אינסופיים המחפשים אחר האמת, אחר הדהרמה. הם פונים למעשים טובים על כל הביטויים שלהם. ולצבירת חכמה, ומתחברים לעולם הרוחני. גם בני אדם אלה חשים שזו דרכם ויש להם משיכה, דחף, ומחויבות לממש את הפוטנציאל הרוחני שלהם.
ישנם גם אסורס שאין להם שום חלק לשלוט עליו , אין להם בעלות על שום חלק והם אינם יכולים להעניק שום כישרון. אלה הם אסורס רעים שעניינם הוא להעביד בני אדם ולתת להם כוחות על מנת שיעשו פעולות של גניבה, שוד והרס. הם נותנים להם נחישות ואכזריות. אלה הם אסורס העומדים מאחורי מלחמות, אלימות ופשעים אחרים. בתמורה מקבלים אנשים אלה כוח , כסף ועונג. ראוי לציין שגם זה אינו כוח אוניברסלי.
כאשר מחלה תוקפת את האדם, היא מציבה אותו בנקודה של בחירה פנימית: האם תתפתח המחלה לכיוון של החמרה, או לכיוון של הבראה, לכיוון של החלמה וריפוי, או לכיוון של התפרקות והתדרדרות. מי שבוחר הוא כוח החיים, כלומר התודעה בוחרת, כוח הרצון הבוחר האם האדם יתמודד עם המחלה, או יאפשר לה להחמיר. בעת מחלה האדם מצוי בשיאה של נקודת הבחירה.
מאחר ואנו מזהים את הפיצול הקיים בין סוגי האסורס, זהו הפיצול בין פושעים לצדיקים, הבחירה בפשע היא הזיה. הזיה היא פעולה אלימה של התודעה. הצדיקים מגיעם לשלווה, הם בוחרים בשלווה, נותנים שלווה ומגלים שהיא כוח עליון השולט בעולם של אסורס.
כך אנו יוצאים ממצב של חולי ועוברים למצב של החלמה. אנו מתייחסים למחלה כמצב הזוי של הגוף, תוקפנות כלפי הגוף התוקף את עצמו.
אנו מאחלים שהחולה יחצה את ההזיה, יגיע לשלווה ויהיה מקור לשלווה עבור אחרים, ויהיה בריא.
מי ייתן ותתגברו על תשישות ותעניקו שמחה לאחרים!
בעולם האלים הקיוםנמצא כמעט כולו בעונג. אם בעולם בני האדם, הם זוכים לעשירית אחת של שמחה, ולתשע עשיריות של צער, הרי בעולם האלים הפרופורציה הפוכה. תושביו זוכים בתשע עשיריות של שמחה, ועשירית אחת של צער.
יצורים נולדים אחרי המוות , מאחר והם צברו מעשים טובים רבים, חמש קארמות הבונות צבירות טובות המאפשרות לידה בעולם זה.
חמש הקארמות הן:1. עזרה לחולים והעניים.
2. סובלנות כלפי פגמים של אחרים.
3.דיבור של דיברי אמת המיטיב עם אחרים.
4.נדיבות.
5.טיפוח חכמה, עזרה לאחרים בטיפוח כישרונות ויכולות על מנת שאלה יועילו לאחרים.
יצורים הנולדים בעולם האלים חווים עשירית אחת של סבל: לא קיימות בעולם זה מחלות או אלימות. הסבל מתבטא בתשישות שהיא תוצר של היעלמויות הצבירות הטובות. בתחילה החוויה היא חיובית וחזקה, אך כאשר הצבירות נעלמות היצור חווה תשישות, נעלם בעולם האלים, ונולד שוב בעולם בני האדם.
כאשר היצורים מבינים שגם כאשר הם חווים עונג, עליהם להמשיך בעבודה הקשה של חמש הקארמות הטובות, הם עולים לעולמות גבוהים יותר, עד שהם הופכים לגוף של אור. אלה עולמות בעלייה, בהם הם פוגשים את המורים שלהם והסנגה שלהם ואינם חווים בדידות בסמסרה. המעשה הטוב הופך לטבעם, מה שקרוי בדהרמה זרם עולה.
מצב התודעה בעולם האלים הוא מצב של עד או עדה. יש ליצורים החופש לבחור את החוויות אותן הם רוצים לחוות. אך כאשר הם שוכחים שהם זכו בחופש זה בזכות עבודה קשה ומאמץ מתמיד לצבור מעשים טובים, חמש הקארמות הטובות. כדי ליצור קארמות טובות היצורים נדרשים לרסן את נטייתם לחוות עונג בלתי פוסק. אלה המתקשים לרסן נטייה מבטאים התנהגות מתפנקת המובילה לתשישות. אלים אלה האומרים לעצמם עבדתי קשה ועכשיו אני צריך לנוח ולהנות מפירות עבודתי הקשה הם מתרגלים לגישה זו ומפתחים אמונה שהם חלשים ועייפים, ואז מפתחים תשישות.
במצב של מחלה האדם מתרגל לחולשה ולעייפות, מתרגל לכך שמטפלים בו וכי העולם סובב סביבו. אדם כזה עלול להיתקע בתשישות אחרי מחלה, כי הוא מאמין שמצב זה הוא נוח לו יותר.
אנו מאחלים לבני האדם לחצות את התשישות, ולוותר על תחושת החשיבות, מעצם היותו חולה. כאשר אדם מוותר על הצורך להרגיש חשוב, יש לו היכולת להמשיך את הנתינה, ולהעניק שמחה לאחרים.
הנתינה היא התרופה בעולם של אלים. נתינה אמיתית אינה הנתינה אותה אנו רגילים לתת, אלא נתינה של למה זקוק העולם.
Author
התפילה עבור החולים
מי ייתן ותיזנחו עוינות, ורוחות אכזרית יפסיקו לייסר אתכם!
מי ייתן ותפסיקו להתמרמר, ורוחות מצחינות יתרחקו מכם!
מי ייתן ותעזבו גאוותנות בהמית, ורוחות טפילות יניחו לכם!
מי ייתן וליבכם יתרפא מצעק, וירחש חמלה לכל היצורים!
מי ייתן ותצלחו את פרץ ההזיה, ותהפכו מקור של שלווה עבור אחרים!
מי ייתן ותתגברו על תשישות, ותעניקו שמחה לאחרים!
מי ייתן ותיזנחו עוינות ורוחות אכזריות יפסיקו לייסר אתכם!
תפילה זו מפרטת את המצב התודעתי בו נמצאים החולים בכל אחד מששת העולמות הסמסריים . התפילה הראשונה היא התפילה של החולים שבתודעתם נמצאים בגיהינום. כאשר אדם עושה מעשים רעים המזיקים לעצמו ולאחרים. הוא אחרי המוות נולד בגיהינום. הוא חווה קור קיצוני או חום קיצוני, הוא חש שהוא טובע, ושומע באזניו צעקות בעוצמה חזקה ביותר. הוא נימצא בחוויה כאילו הורגים אותו והוא נישאר חי. הוא חווה סבל גופני.
מתעוררת השאלה כיצד אדם ללא גוף עדיין חווה סבל גופני. הסיבה היא שעוד בחייו התרגלה תודעתו להזדהות עם הגוף, כלומר התרגלה לאמונה ש"אני" הוא גוף. הוא טומן אמונה זו בתוכו בגלל העוינות אותה הוא מפתח כלפי אחרים. הוא ממשיך לחיות באמונה זו גם אחרי המוות. בגלל אמונה זו שנטמנה בתוכו כתוצר של העוינות נסחפת התודעה עם ההרגשה של כל החוויות של הסבל הגופני כאילו היא בעלת גוף. אלה הרוחות האכזריות. גם בזמן החיים כאשר אדם חולה הוא חווה רוחות אכזריות, חוויות של גיהינום, אך בצורה מוגבלת. הוא חווה חולשה חזקה, הרגשה הדומה לאדם החש כאילו הוא טובע. החולה מפתח חום גבוה או צמרמורות. הרגישות הגבוהה שלו לצלילים דומה לחוויה בה האדם שומע צעקות רמות כל הזמן. הוא חש כאילו המחלה והכאב הנילווה אליה הורגים אותו שוב ושוב, והא עדיין נותר חי.
כאשר אדם חווה עוינות הוא יוצר אנרגיות רעילות של סבל, כאשר הוא רוצה לפגוע באחרים, או רוצה שאדם אחר יסבול. הוא יוצר גיהינום והופך להיות האסיר של הגיהינום שיצר.
אנו משתמשים בידע זה של הקיום בגיהינום ובזמן המחלה מתפללים על וויתור על עוינות ושרוחות אכזריות יפסיקו לייסר אותו.
כאשר האדם זונח עוינות הוא יתחיל להרגיש שרוחות אכזריות מתרחקות ממנו.
מי ייתן ותפסיקו להתמרמר ורוחות מצחינות יתרחקו מכם!
תפילה זו היא תפילה עבור החולים שבתודעתם נמצאים בעולם הרוחות הרעבות. עולם זה הוא אחד מהעולמות התחתונים. אם בגיהינום חווים היצורים שנסיבות חיצוניות מתקיפות אותם, שהם כאילו נשרפים או טובעים, הרי בעולם הרוחות הרעבות אדם חש שהוא במדבר וצרכיו אינם מקבלים מענה. הסבל מופיע כי לאדם אין שקט. הוא אינו יכול לנוח לרגע. אם בגיהינום האדם חווה סבל כי היה הרסני כלפי אחרים, הרי בעולם הרוחות הרעבות הוא ניסחף אחר תשוקותיו. הן המושכות אותו ליער של עצים מברזל שבצמרתם פרי מפתה. עצים אלה מלאים זיזים הפונים כלפי צמרתם. כאשר הוא מתפתה ומטפס על אחד העצים בסיועם של זיזים אלה, וכאשר הוא מגיע לצמרתו הוא מגלה שהפרי המפתה הוא בעצם ראשו הרקוב עם ריחות מצחינים.
עץ זה הוא מטפורה לעמוד השידרה של אותו אדם והזיזים הן החוליות שבעמוד השידרה. כאשר האדם משתוקק לעוד אנרגיה שעולה לראש, הוא מתחיל לחיות בהזיה. ראשו שמעל עמוד השידרה רקוב, מאחר ורקמות העצבים מתחילות להישרף באש התשוקות. דוגמה לתהליך זה ניתן לראות אצל מכורים החווים תשוקה מתמדת, ועסוקים באופן אובססיבי במתן מענה לתשוקותיהם. הם חיים בהרגשה של " אני" הוא רגש. אך מאחר והם אינם יכולים לזכות למענה על כל תשוקותיהם יש עלייה של אנרגיה לראש המביאה להתפרקות רקמות המוח ולריקבון.
כאשר אדם המכור לתשוקותיו אינו זוכה למענה עליהן הוא אינו שבע רצון וממורמר באופן תמידי. ההתמרמרות היא הטבע האמיתי של חייו. אלה הרוחות המצחינות אותן ניתן להריח אך ורק ברמה דקה. אדם המכור לתשוקותיו אינו חש בהן. הרוחות המצחינות נמשכות אל הצחנה. לאחר המוות עוצמת הסבל המתואר בעולם הרוחות הרעבות היא גדולה מאד. בזמן החיים האדם החולה חווה סבל זה בצורה מוגבלת ופחותה אך הסימפטומים דומים. האדם חווה שהוא מתמוטט כאשר חומו עולה. יש לו כאבים המטרידים את מנוחתו ואינם מאפשרים לו שקט, מה שגורם לו להיות רגזן וחסר סבלנות. זוהי ההתמרמרות.
כאשר אנו מוותרים על ההתמרמרות, אנו מקטינים את האי שקט. כאשר אנו מפסיקים את ההזדהות עם הרגש, כאשר אנו מפסיקים אחר הרדיפה אחרי נעים, הרוחות המצחינות מתרחקות מאיתנו, ואנו חווים שקט.
מי ייתן ותפסיקו גאוותנות בהמית, ורוחות טפילות יניחו לכם!
תפילה זו היא תפילה עבור החולים הנמצאים בתודעתם בעולם החיות. לעולם החיות יש קשר עם רוחות טפילות. גאווה קשורה לפרזיטיות. גאווה היא הפרזיט הפנימי.
תודעה חייתית חיה בחושך, מרגישה כאסיר בכלא. התודעה אינה שולטת בחושיה של החיה. קיום חייתי הוא קיום של ביו רובוט. החיה אינה מסוגלת ליצור קשר הדדי ואינה מסוגלת להגיע למסקנות אישיות באשר להתנהגותה. אין לה היכולת להתבוננות פנימית בניגוד לאדם שיש לו היכולת להתבונן ברגשותיו ולהרהר איך היה מרגיש לו היה אדם אחר. הוא יכול לחוות חוויות של אדם אחר ולהבין אותו, בגלל היכולת להתבוננות פנימית, ולכן הוא יכול לחוות רגשות אינסופיים לאדם. למרות שרוב בני האדם אינם משתמשים ביכולת זו , היא קיימת ונותנת להם סיכוי ללמוד להשתמש בה לטובת הזולת.
החיה שאיננה מסוגלת להגיע למסקנות אישיות, יכולה באמצעות אילוף להתאים את התנהגותה לצרכיו של האחר. כלב לדוגמה יכול לרצות את בעליו, להתגעגע אליו ולבטא כלפיו אמפתיה. רגשות אלה הם תגובה לגירויים אליהם הוא אולף להגיב, ולא תוצאה של מעורבות התודעה בהפעלת רגשות אלה. התודעה אינה משתתפת בפעולותיו, פעולות כמו אוכל או הזדווגות. הכלב מתפקד בעזרת החושים ולא בעזרת התודעה. מצבו דומה למצבו של עובר ברחם. יש פעולות של האם המייצרות ויברציות הנעימות לו, ויש פעולות שלה המייצרות ויברציות שאינן נעימות לו. כאשר כלב אוכל הוויברציות מרגיעות את התודעה, וכאשר יש גירויים המייצרים ויברציות של עוררות הכלב אינו שקט. יש לו עולם דואלי הנע בין שקט לאי שקט. הכול אצל החיה עמום דרך הוויברציות. האדמה הפנימית שלה רועדת , בין אם זו רעידה חזקה ובין אם זו רעידה חלשה. תודעת החיה ישנה. או שהיא ישנה שינה שקטה, או שהיא ישנה שינה מופרעת.
רוב בני האדם נמצאים אחרי גיל מסוים קרוב לתודעת החיה, אך עדיין כל עוד אדם מתפקד באופן אינטלקטואלי וריגשי הכלא שלו לא סגור לחלוטין, בעוד שאצל החיה הכלא סגור לחלוטין.
בני אדם הנמצאים בתודעה של חיה תודעתם מוכתמת על ידי הגאווה. הם מזדהים עם האישיות שלהם וחווים עצמם מיוחדים, חשובים וטובים מכולם, ולכן הם זכאים ליחס מיוחד. זהו הכלא החשוך בו הם מצויים, הכלא של האמונה" אני " הוא האישיות שלי. אדם הכלוא בגאוותו והזדהותו עם אישיותו, אינו יכול לראות את הזולת מלבד עצמו. כך אדם הופך להיות אגואיסט ואכזרי, כי אם אני מיוחד פחות איכפת לי מה קורה לאחר.
בעת מחלה האדם חווה סימפטומים דומים.הסימפטומים של המחלה כופים על האדם תחושות, רגשות ומגבלות. הוא נאלץ להיות מרוכז במה שקורה בגופו והוא נמצא בחושך הפנימי שלו. האדם מתחיל להתנהג כמו חיה, כי התודעה פחות שולטת במה שמתרחש בגופו, והיא נסגרת.
כאשר אנו מזהים מנגנון זה ,לנו היכולת לפתוח ערוץ מנטלי ולוותר על גאוותנות בהמית. במצב זה הרוחות הטפילות מניחות לנו. בעת מחלה החוויות הגופניות הן כמו פרזיטים מטרידים הגוזלים את מנוחתנו. כאשר אנו מוותרים על הגאווה, אנו מחלישים את ההזדהות עם האישיות, אנו מוותרים על ההרגשה שאנו מיוחדים וחשובים, הרוח הפרזיטית עוזבת, מה שמביא לכך שהסימפטומים של המחלה מטרידים פחות.
מי ייתן וליבכם יתרפא מצער, וירחש חמלה לכל היצורים!
תפילה זו היא תפילה עבור החולים הנמצאים בתודעתם בעולם בני האדם. בעולם זה הצער מגדיר את החוויה של בני האדם, החווים באופן מתמיד פחד מאובדן ואובדן. האדם חווה חוויות אלה מאחר והוא מחפש אחר הישגים זמניים. הוא בונה כל חייו, אך מאחר ופירות בנייתו הם זמניים ,שסופם הבלתי נימנע הוא התפרקות וכליה, הוא נותר כל חייו מוגבל בחיים בהם תודעתו מוכתמת בצער ואף ביגון. כפי שאמר הבודהה שסוף כל הדברים הזמניים אותם מחפשים בני האדם הם עייפות אכזבה וצער.
בעת מחלה חווה האדם צער על כך שהפעולות אותן רוצה ורגיל לעשות, הוא אינו יכול לעשות. הוא מאבד את תחושת השליטה על המטרות הזמניות שחווה דרך העשייה. יש עצירה פתאומית של פעולותיו, וכל מה שאדם האמין שיש לו עליו שליטה בורח מבין אצבעותיו.
כאשר אנו מחליפים את החיפוש שלנו אחר מטרות זמניות במטרות נאצלות תמידיות, אנו מגלים שכאשר אנו עושים מעשים של חמלה, שמטרתם היא להקטין סבל אצל של אחרים ושלנו, אנו מגלים שפירותיהן של פעולות אלו אינם מייצרים צער ואכזבה, כי אין מה שיכול להיהרס.
אנו נהנים מנתינה שהיא אינה זמנית, מאחר והיא משחררת אותנו מהתלות שלנו במטרות
מי ייתן ותצלחו את פרץ ההזיה, ותהפכו מקור לשלווה עבור אחרים.
תפילה זו היא תפילה עבור החולים הנמצאים בתודעתם בעולם האסורס. האסורס הם רובד של בעלות בתודעה. יצור שנולד בעולם האסורס חש עצמו כוח, שהוא הבעלים של כל המרכיבים הקשורים לחייו. הבעלות על כל דבר היא בעצם ביטוי לכוח. זוהי התכונה סביבה מתרכזים כל הכוחות האחרים.
לאסורס אין עולם ספציפי משלהם, ומה שמגדיר אותם היא תחושת בעלות המשמשת כלי מדידה לכמות הכוח.
חשוב להדגיש שבעלות נמצאת תמיד בהקשר של משהו. כשאנו בעלים, אנו בעלים על משהו או מישהו. למרות שהבעלות היא ביטוי לכוח, אך כאשר היא קשורה עם הדבר שהיא הבעלים שלו, היא מושפעת ממנו ואף תלויה בו. דומה הדבר לסוס ורוכבו. הרוכב, בעליו של הסוס שולט בו ומשתמש בו, וגם חייב לדאוג לכל מחסורו ולתת מענה לכל צרכיו. אך כאשר הסוס לא כשיר לתפקד מפאת פציעה, הדבר משפיע על הרוכב, התלוי במצב בריאותו של סוסו.
האסורס שולטים בעולמות התחתונים שתושביהם מזדהים עם התודעה הנשלטת על ידי בעלות. תושבי העולמות התחתונים חווים עצמם הסוס, לא הרוכב. כל מי שמזדהה עם " אני" הוא גוף, "אני" הוא חושים ורגשות, "אני" הוא אישיות, חווה עצמו כסוס נישלט. האסורס השולטים בהם אינם חשים את סיבלם, וכאבם ואינם דואגים למחסורם.
כאמור האסורס הם הבעלים של כוחות. הם שולטים בגוף , בחושים והרגשות , ובאישיות, כלומר מנהלים את שלושת העולמות התחתונים.
מאחר ולבני האדם יש הפוטנציאל לשלוט על גופם, חושיהם ורגשותיהם, ואישיותם, מחפשים האסורס בני האדם עם כוחות ונוכחות מספקת על מנת להעביר להם כוחות מיוחדים, זאת על מנת שהם בעצמם יוכלו לשלוט על גופם, חושיהם ורגשותיהם, ואישיותם . אלה אינם כוחות אוניברסליים, האדם מקבל אותם ממקור מאד סובייקטיבי.
דומה הדבר לבעל עסק המעסיק מנהל עבודה שינהל את הפעילות היומיומית של העסק, ובתמורה הוא מקבל שכר וכוח.
ניתן לזהות ארבעה סוגים של אסורס.
ישנם אסורס השולטים בגוף ומעניקים לבני האדם כוחות וכישרוןעל מנת שיוכלו לשלוט בגופם. אלה הם הרקדנים והספורטאים. אנו יכולים לראות ספורטאים החשים מחויבות ודחף לממש כישרון זה שהוענק להם. הם אינם יכולים שלא לפעול למימוש כשרונם.
ישנם אסורס המעניקים כוחות לבני אדם על מנת שיוכלו לשלוט על חושיהם ורגשותיהם. אלה הם הסופרים המדענים, המוזיקאים האומנים שבאמצעות כוחות אלה שולטים בששת החושיםאנו (כוללים את המחשבה כחוש השישי). בני אדם אלה חשים משיכה מחויבות ודחף לממש את כישרונם.
ישנם גם אסורס הנותנים כוחות לבני אדם על מנת שיוכלו לשלוט ולרסן את אישיותם ברמה הגבוהה ביותר. יש להם הכוחות לשלוט , באופיים, במצב רוחם, בהתנהגותם, באגו שלהם. אלה בני אדם הרוצים להרגיש רגשות אינסופיים המחפשים אחר האמת, אחר הדהרמה. הם פונים למעשים טובים על כל הביטויים שלהם. ולצבירת חכמה, ומתחברים לעולם הרוחני. גם בני אדם אלה חשים שזו דרכם ויש להם משיכה, דחף, ומחויבות לממש את הפוטנציאל הרוחני שלהם.
ישנם גם אסורס שאין להם שום חלק לשלוט עליו , אין להם בעלות על שום חלק והם אינם יכולים להעניק שום כישרון. אלה הם אסורס רעים שעניינם הוא להעביד בני אדם ולתת להם כוחות על מנת שיעשו פעולות של גניבה, שוד והרס. הם נותנים להם נחישות ואכזריות. אלה הם אסורס העומדים מאחורי מלחמות, אלימות ופשעים אחרים. בתמורה מקבלים אנשים אלה כוח , כסף ועונג. ראוי לציין שגם זה אינו כוח אוניברסלי.
כאשר מחלה תוקפת את האדם, היא מציבה אותו בנקודה של בחירה פנימית: האם תתפתח המחלה לכיוון של החמרה, או לכיוון של הבראה, לכיוון של החלמה וריפוי, או לכיוון של התפרקות והתדרדרות. מי שבוחר הוא כוח החיים, כלומר התודעה בוחרת, כוח הרצון הבוחר האם האדם יתמודד עם המחלה, או יאפשר לה להחמיר. בעת מחלה האדם מצוי בשיאה של נקודת הבחירה.
מאחר ואנו מזהים את הפיצול הקיים בין סוגי האסורס, זהו הפיצול בין פושעים לצדיקים, הבחירה בפשע היא הזיה. הזיה היא פעולה אלימה של התודעה. הצדיקים מגיעם לשלווה, הם בוחרים בשלווה, נותנים שלווה ומגלים שהיא כוח עליון השולט בעולם של אסורס.
כך אנו יוצאים ממצב של חולי ועוברים למצב של החלמה. אנו מתייחסים למחלה כמצב הזוי של הגוף, תוקפנות כלפי הגוף התוקף את עצמו.
אנו מאחלים שהחולה יחצה את ההזיה, יגיע לשלווה ויהיה מקור לשלווה עבור אחרים, ויהיה בריא.
מי ייתן ותתגברו על תשישות ותעניקו שמחה לאחרים!
בעולם האלים הקיוםנמצא כמעט כולו בעונג. אם בעולם בני האדם, הם זוכים לעשירית אחת של שמחה, ולתשע עשיריות של צער, הרי בעולם האלים הפרופורציה הפוכה. תושביו זוכים בתשע עשיריות של שמחה, ועשירית אחת של צער.
יצורים נולדים אחרי המוות , מאחר והם צברו מעשים טובים רבים, חמש קארמות הבונות צבירות טובות המאפשרות לידה בעולם זה.
חמש הקארמות הן:1. עזרה לחולים והעניים.
2. סובלנות כלפי פגמים של אחרים.
3.דיבור של דיברי אמת המיטיב עם אחרים.
4.נדיבות.
5.טיפוח חכמה, עזרה לאחרים בטיפוח כישרונות ויכולות על מנת שאלה יועילו לאחרים.
יצורים הנולדים בעולם האלים חווים עשירית אחת של סבל: לא קיימות בעולם זה מחלות או אלימות. הסבל מתבטא בתשישות שהיא תוצר של היעלמויות הצבירות הטובות. בתחילה החוויה היא חיובית וחזקה, אך כאשר הצבירות נעלמות היצור חווה תשישות, נעלם בעולם האלים, ונולד שוב בעולם בני האדם.
כאשר היצורים מבינים שגם כאשר הם חווים עונג, עליהם להמשיך בעבודה הקשה של חמש הקארמות הטובות, הם עולים לעולמות גבוהים יותר, עד שהם הופכים לגוף של אור. אלה עולמות בעלייה, בהם הם פוגשים את המורים שלהם והסנגה שלהם ואינם חווים בדידות בסמסרה. המעשה הטוב הופך לטבעם, מה שקרוי בדהרמה זרם עולה.
מצב התודעה בעולם האלים הוא מצב של עד או עדה. יש ליצורים החופש לבחור את החוויות אותן הם רוצים לחוות. אך כאשר הם שוכחים שהם זכו בחופש זה בזכות עבודה קשה ומאמץ מתמיד לצבור מעשים טובים, חמש הקארמות הטובות. כדי ליצור קארמות טובות היצורים נדרשים לרסן את נטייתם לחוות עונג בלתי פוסק. אלה המתקשים לרסן נטייה מבטאים התנהגות מתפנקת המובילה לתשישות. אלים אלה האומרים לעצמם עבדתי קשה ועכשיו אני צריך לנוח ולהנות מפירות עבודתי הקשה הם מתרגלים לגישה זו ומפתחים אמונה שהם חלשים ועייפים, ואז מפתחים תשישות.
במצב של מחלה האדם מתרגל לחולשה ולעייפות, מתרגל לכך שמטפלים בו וכי העולם סובב סביבו. אדם כזה עלול להיתקע בתשישות אחרי מחלה, כי הוא מאמין שמצב זה הוא נוח לו יותר.
אנו מאחלים לבני האדם לחצות את התשישות, ולוותר על תחושת החשיבות, מעצם היותו חולה. כאשר אדם מוותר על הצורך להרגיש חשוב, יש לו היכולת להמשיך את הנתינה, ולהעניק שמחה לאחרים.
הנתינה היא התרופה בעולם של אלים. נתינה אמיתית אינה הנתינה אותה אנו רגילים לתת, אלא נתינה של למה זקוק העולם.
