, , תולדות הבודהיזם
הרצאה 14 – פרג'נה פרמיטה
ממצאים ארכיאולוגים מלמדים שבתקופה בה נכתב הקאנון הפאלי בסרילנקה, בהודו נכתבו הכתבים הראשונים בהם מופיעה התורה עם שמה, פרג'נה פרמיטה. זוהי תורה המתארת אימון של בודהיסטווה, המורכב משישה שלבים, שש פרמיטות.
הפרמיטה הראשונה היא נדיבות. כאשר אדם מסוגל לפתוח את ידו וליבו לאחרים, הוא מתחיל לצאת מאנוכיותו. הנדיבות היא היסוד של התעוררות רוחנית.
כאשר האדם מפתח נדיבות, תודעתו בשלה לפתח את הפרמיטה השנייה, ריסון עצמי. לאדם שאינו מפתח נדיבות, חסרה המוטיבציה לרסן את עצמו, מאחר והמוטיבציה שלו היא לחיות למען עצמו. יש לאדם מוטיבציה לרסן את עצמו רק למען המטרה של נתינת שלווה לאחרים.
הפרמיטה השלישית היא חריצות בלימוד הדהרמה, המתאפשרת רק לאחר שהאדם פיתח נדיבות וריסון עצמי. האדם אינו יכול לבטא חריצות ללא ריסון עצמי, מאחר והוא ייסחף אחר מחשבותיו סביב תשוקותיו, ולא יוכל להתרכז בלימוד.
הפרמיטה הרביעית היא סובלנות כלפי סבל זמני.האדם מפתח סובלנות כלפי סבל זמני, לאחר שפיתח את הפרמיטות הקודמות. נדיבות, ריסון עצמי, וחריצות מעניקים כוח ומחסה להיות סובלניים כאשר אנו חווים סבל. הפרמיטה החמישית המבוססת על ארבע הפרמיטות הקודמות היא היכולת לסמדהי, היכולת לחוות שלווה. כאשר אנו מפתחים את הפרמיטות הקודמות, נוכל לחוותשלווה עמוקה ויציבה, אך אם לא הצלחנו לפתח אותן , השלווה שנחווה לא תהיה יציבה.
הפרמיטה השישית הפרג'נה פרמיטה, החכמה הנישגבת, שהיא מילה נרדפת לחכמה על טבעית, ולעיתים מתרגמים אותה כחכמה החוצה את גבולותההבנה הרגילה, חכמה משוחררת. חכמה זו מאפשרת לאדם לזהות שריקוד הסבל קיים אך ורק בגלל הבורות, ולזהות את סיבות הבורות, הצמא המשולש. הפרמיטה השישית מאפשרת לנו לראות את האפשרות להפסקת הסבל, הנירוונה, לחוות אותה, ולזהות את הדרך המובילה לנירוונה, לכיבוי הסבל, זוהי הדרך המתומנת המתארת את הגישה לעולם ואת וההתנהגות בו.
תורת הפרג'נה פרמיטה היא דרך קצרה ואפקטיבית למסור לנו את כללי הווינאיאה , כללי ההתנהגות שיצרו הנזירים, כללים שהיו מותאמים לחיים במנזר.
הפרג'נה פרמיטה לעומת זאת מעניקה לנו את תמצית הווינאיה, תמצית המתאימה לא רק לנזירים, אלא גם לאנשים עולמניים, שכללי ההתנהגות של הנזירים אינם מתאימים לחייהם. ניתן לומר שהכללים של פרג'נה פרמיטה שומרים על כללי הווינאיאה, על הכיוון שלהם, ומאפשרים לאנשים להשתמש בהם באופן גמיש. חשוב לדעת שעוד בתקופתו של הבודהה הצטרפו לסנגה הבודהיסטית גם אנשים עולמניים. במהלך השנים הפכה הדהרמה הבודהיסטית להיות נגישה לקהלים גדולים יותר, והפרג'נה פרמיטה העניקה תוצר המתאים גם לנזירים וגם לאנשים עולמניים באותה מידה. התנהגות המבוססת על הפרג'נה פרמיטה הינה התנהגות עילאית, המתאימה לכל אורח חיים. תורה זו אינה תורה חדשה. היא מוזכרת בקאנון הפאלי, אך בהודו במאה הראשונה לפני הספירה היא החלה להתפתח גם כתורה מרכזית של התנהגות נכונה. החלו להופיע טקסטים עם מושגים שקיבלו הדגשים חדשים, עד כי היו מלומדים שחשבו שהפרג'נה פרמיטה היא תורה חדשה. כיום דעה זו אמנם הופרכה, אך נכון הוא שתורה זו שיחקה תפקיד משמעותי יותר מאשר בתקופות הקודמות, כתוצאה מהתעניינות גדולה של אנשים עולמניים בחיים הבודהיסטיים. הם היו זקוקים לווינאיה בצורה מרוכזת, והפרג'נה פרמיטה העניקה זאת. היא אינה נכנסת לפרטים מעשיים יומיומיים של סדר היום הנכון, או הפעולות הנכונות שעל הנזיר לבצע, אלא מעניקה כיוון כללי למטרות החיים, ולכן היא הופכת לתורה אוניברסלית, ובמשך הזמן היא הופכתלתורה מרכזית בתנועת המהאיאנה.
בסוטרה הגדולה של פרג'נה פרמיטה, שהוא ספר גדול, כבר יש המלצות לכבד את הפרג'נה פרמיטה עצמה, ולהציב אותה במעמד הדומה למעמדו של הבודהה, להגיש לה מינחה, ולהבעיר קטורת, כפי שעושים לפסלו של הבודהה, או פסלים של בודהיסטוות וטארות.
למרות שתורת הפרג'נה פרמיטה קיימת גם במסורת התרוודהוגם במסורת המהאיאנה, הרי היחס שהיא מקבלת בשתי המסורות שונה. בקאנון הפאלי ניתן למצוא את רשימת הפרמיטות, אותה מוסרים לאנשים עולמניים. היא נחשבת כדהרמה משנית, ככלי בו השתמשו הנזירים כאשר קיבצו נדבות. דרך הנזירים נחשבת מפורטת יותר ויש בה הדגשים של הווינאיאה.
לעומת זאת בזרם המהאיאנה יש לפרמיטות, ובמיוחד לפרמיטה השישית, מעמד עילאי. פרג'נה פרמיטה זכתה לכינוי אם כל הבודהות של שלושת הזמנים. כינוי זה מכוון להדגיש שחכמה זו היא שהובילה את הבודהה להארה, ומובילה להארה של כל הבודהות, של העבר , של ההווה , ושל העתיד. כינוי זה גם מרמז על היותה של הפרג'נה פרמיטה תורה דומיננטית יחסית לתורות האחרות.
שוני זה בהתייחסות שתי המסורות לפרג'נה פרמיטה ממחיש את השוני ביניהן. אמנם שני הזרמים הפכו להיות מסורות מגובשות בתקופה מאוחרת יותר, כמאה שנה לאחר הופעת הקאנון הפאלי, והפרג'נה פרמיטה, אך הן הסתמכו על מקורות שונים, מה שיצר הבדל מובהק ביניהם, והוביל ליצירת שתי אסכולות נפרדות כשהנזירים זיהו עצמם עם אחת האסכולות.
יחד עם זאת לא ניתן להגדיר את ההבדל בין שתי האסכולות כפיצול של הסנגה הבודהיסטית, מאחר ועד המאה השתים עשרה אחרי הספירה,במשך כאלף שנה שיתפו שתי המסורות פעולה. באוניברסיטה בסרילנקה, מעוז התרוודה לימדו את זרם המהאיאנה, ובנלדה שבהודו, מעוז המהאיאנה לימדו את זרם התרוודה.
מן המאה השתים עשרה אחרי הספירה, כאשר הבודהיזם בהודו נעלם, נותק גם הקשר בין הבודהיזם הדרומי לבודהיזם הצפוני.
ניתן לומר שלשתי המסורות הייתה גישה שונה לדהרמה, וההבדל בין הגישות היה תוצר של משיכה של הנזירים לאחת משתי המסורות, משיכה שנבעה מאופיים השונה ויכולותיהם השונות.
אם נבחן את ההבדלים בין שתי המסורות, נמצאשמסורת התרוודה היוותה תהליך מרכזי,וגישתה הייתה שאחרי בודהה שקימוני, החל תהליך של התדרדרות בערכים ובמוסר של האנושות, עד למצב בו בני האדם שנאו איש את רעהו, והגדירו את האחרים כחיות שיש להרוג. התרחש הרג של בני האדם, ומעטים הצליחו להינצל ממנו.
עם סיום תהליך ההרס, מופיע בודהה חדש בודהה מייטרייה המציל את המוסר והערכים ומוביל לתחייה רוחנית.
על פי גישה זו לפני בואו של בודהה מייטריה לא יופיעו בודהות אחרים, גם אם בני אדם בעלי קארמה טובה וחכמה ברמה גבוהה. לא יופיע בודהה שיוכל לסובב את גלגל הדהרמה מחדש.
המאפיין הנוסף של מסורת התרוודה הוא, היותה שמרנית, וניסיונה לשמר את אורח החיים הנזירי , את היחסים בין הנזירים לעולם, ואת המדיניות באשר לקשר על השליטים, כפי שהיה המצב בתקופתו של הבודהה.
עולם בני אנוש היה המרכז, ועולם האלים היה בשוליים, על פי ראייתו של נזיר ממסורת התרוודה. האלים לא התקבלו כישויות החשובות ביותר בתרגול המדיטציה, ולכן כמעט ולא קיימת הדמיה של בודהות וטארות.
מאפיין נוסף היה מערכת היחסים בין מסורת התרוודה לשליט. במדינות של הבודהיזם הדרומי המלך או המלכה נחשבו לראשי הסנגה, או לפחות כסמכות החשובה ביותר. לדגם זה היו חסרונות רבים, אך גם יתרונות. לדגם זה הייתה תרומה גדולה לשמירת הכתבים העתיקים. ניתן לומר בוודאות שלולא היו הנזירים ממסורת התרוודה מרוכזים בשימור הכתבים העתיקים, לא הייתה למסורת המהאהיאנה גישה אליהם. הנזירים מזרם המהאיאנה , נהגו לנסוע לסרילנקה על מנת להשלים את הכתבים שהיו חסרים להם. הקאנון הפאלי היה האוסף המלא ביותר.
במסורת המהאיאנה ההתייחסות להופעת בודהות חדשים, להופעת בודהה מייטריה הייתה שונה. היא ראתה את התהליך ההיסטורי שלההתדרדרות המוסרת , כתהליך הקורהאצל כל אדם. אישיות האדם קורסת תחת הלחץשמונה הדהרמות העולמניות, וקריסה זו מותירה בידי האדם הצלה אחת בלבד, והיא מציאת בודהה מייטרייה בתוך ליבו, ברגשות האינסופיים.
גישה זו משלימה את גישת התרוודה, אך מבחינת המתרגלים על פי מסורת המהאיאנה, המוריםהמוסרים להם דהרמה הם בודהה מייטרייה. המורה המציל אותם מן הכאוס הפנימי הוא בודהה מייטרייה.
מסורת המהאיאנה מתייחסת לאלים דהרמטיים, באופן שונה מיחסה של מסורת התרוודה. על פי מסורת המהאיאנה האלים הדהרמטיים הם מרכז התרגול. הדמיית האלים, תפילה אליהם, ואימוץ תורות חדשות הם תמצית תרגול המהאיאנה, מאחר ויש בו אמונה חזקה בכוחות שמיימיים. ניתן לומר שבזרם המהאיאנה ההתכוונות היא כלפי מעלה, כלפי השמים, בעוד שבזרם התרוודה ההתכוונות היא כלפי עולם בני האדם. במסורת המהאיאנה ניתן כבוד רב לכל מורה. יש אימוץ ושימור של כתבים חדשים.
למסורת המהאיאנה יש גם חסרונות. ניתן למצוא גישות קיצוניות, כמו הופעה של מורים מזויפים המובילים את חניכיהם לדרך שגויה. החופש שיש במסורת זו גם מאתגר, מאחר ובפתיחות שלה טמונות מלכודות רבות. על תלמיד הנכנס לדרך המהאיאנה להיות עצמאי ובשל יותר מבחינה מוסרית, מאחר ותרבות המהאיאנה מבוססת על חכמה ולא על משמעת.מסורת התרוודה לעומת זאת מבוססת על משמעת חזקה, אך קיימת בה הנטייה לבלום את החכמה.
בתמצית, ההבדלים ביחס של שתי המסורות לפרג'נה פרמיטה הן: במסורת המהאיאנה היא אם המולידה את כל הבודהות, ובמסורת התרוודה מתייחסים אליה כאמצעי תקשורת עם אנשים עולמניים.
Author
, , תולדות הבודהיזם
הרצאה 14 – פרג'נה פרמיטה
ממצאים ארכיאולוגים מלמדים שבתקופה בה נכתב הקאנון הפאלי בסרילנקה, בהודו נכתבו הכתבים הראשונים בהם מופיעה התורה עם שמה, פרג'נה פרמיטה. זוהי תורה המתארת אימון של בודהיסטווה, המורכב משישה שלבים, שש פרמיטות.
הפרמיטה הראשונה היא נדיבות. כאשר אדם מסוגל לפתוח את ידו וליבו לאחרים, הוא מתחיל לצאת מאנוכיותו. הנדיבות היא היסוד של התעוררות רוחנית.
כאשר האדם מפתח נדיבות, תודעתו בשלה לפתח את הפרמיטה השנייה, ריסון עצמי. לאדם שאינו מפתח נדיבות, חסרה המוטיבציה לרסן את עצמו, מאחר והמוטיבציה שלו היא לחיות למען עצמו. יש לאדם מוטיבציה לרסן את עצמו רק למען המטרה של נתינת שלווה לאחרים.
הפרמיטה השלישית היא חריצות בלימוד הדהרמה, המתאפשרת רק לאחר שהאדם פיתח נדיבות וריסון עצמי. האדם אינו יכול לבטא חריצות ללא ריסון עצמי, מאחר והוא ייסחף אחר מחשבותיו סביב תשוקותיו, ולא יוכל להתרכז בלימוד.
הפרמיטה הרביעית היא סובלנות כלפי סבל זמני.האדם מפתח סובלנות כלפי סבל זמני, לאחר שפיתח את הפרמיטות הקודמות. נדיבות, ריסון עצמי, וחריצות מעניקים כוח ומחסה להיות סובלניים כאשר אנו חווים סבל. הפרמיטה החמישית המבוססת על ארבע הפרמיטות הקודמות היא היכולת לסמדהי, היכולת לחוות שלווה. כאשר אנו מפתחים את הפרמיטות הקודמות, נוכל לחוותשלווה עמוקה ויציבה, אך אם לא הצלחנו לפתח אותן , השלווה שנחווה לא תהיה יציבה.
הפרמיטה השישית הפרג'נה פרמיטה, החכמה הנישגבת, שהיא מילה נרדפת לחכמה על טבעית, ולעיתים מתרגמים אותה כחכמה החוצה את גבולותההבנה הרגילה, חכמה משוחררת. חכמה זו מאפשרת לאדם לזהות שריקוד הסבל קיים אך ורק בגלל הבורות, ולזהות את סיבות הבורות, הצמא המשולש. הפרמיטה השישית מאפשרת לנו לראות את האפשרות להפסקת הסבל, הנירוונה, לחוות אותה, ולזהות את הדרך המובילה לנירוונה, לכיבוי הסבל, זוהי הדרך המתומנת המתארת את הגישה לעולם ואת וההתנהגות בו.
תורת הפרג'נה פרמיטה היא דרך קצרה ואפקטיבית למסור לנו את כללי הווינאיאה , כללי ההתנהגות שיצרו הנזירים, כללים שהיו מותאמים לחיים במנזר.
הפרג'נה פרמיטה לעומת זאת מעניקה לנו את תמצית הווינאיה, תמצית המתאימה לא רק לנזירים, אלא גם לאנשים עולמניים, שכללי ההתנהגות של הנזירים אינם מתאימים לחייהם. ניתן לומר שהכללים של פרג'נה פרמיטה שומרים על כללי הווינאיאה, על הכיוון שלהם, ומאפשרים לאנשים להשתמש בהם באופן גמיש. חשוב לדעת שעוד בתקופתו של הבודהה הצטרפו לסנגה הבודהיסטית גם אנשים עולמניים. במהלך השנים הפכה הדהרמה הבודהיסטית להיות נגישה לקהלים גדולים יותר, והפרג'נה פרמיטה העניקה תוצר המתאים גם לנזירים וגם לאנשים עולמניים באותה מידה. התנהגות המבוססת על הפרג'נה פרמיטה הינה התנהגות עילאית, המתאימה לכל אורח חיים. תורה זו אינה תורה חדשה. היא מוזכרת בקאנון הפאלי, אך בהודו במאה הראשונה לפני הספירה היא החלה להתפתח גם כתורה מרכזית של התנהגות נכונה. החלו להופיע טקסטים עם מושגים שקיבלו הדגשים חדשים, עד כי היו מלומדים שחשבו שהפרג'נה פרמיטה היא תורה חדשה. כיום דעה זו אמנם הופרכה, אך נכון הוא שתורה זו שיחקה תפקיד משמעותי יותר מאשר בתקופות הקודמות, כתוצאה מהתעניינות גדולה של אנשים עולמניים בחיים הבודהיסטיים. הם היו זקוקים לווינאיה בצורה מרוכזת, והפרג'נה פרמיטה העניקה זאת. היא אינה נכנסת לפרטים מעשיים יומיומיים של סדר היום הנכון, או הפעולות הנכונות שעל הנזיר לבצע, אלא מעניקה כיוון כללי למטרות החיים, ולכן היא הופכת לתורה אוניברסלית, ובמשך הזמן היא הופכתלתורה מרכזית בתנועת המהאיאנה.
בסוטרה הגדולה של פרג'נה פרמיטה, שהוא ספר גדול, כבר יש המלצות לכבד את הפרג'נה פרמיטה עצמה, ולהציב אותה במעמד הדומה למעמדו של הבודהה, להגיש לה מינחה, ולהבעיר קטורת, כפי שעושים לפסלו של הבודהה, או פסלים של בודהיסטוות וטארות.
למרות שתורת הפרג'נה פרמיטה קיימת גם במסורת התרוודהוגם במסורת המהאיאנה, הרי היחס שהיא מקבלת בשתי המסורות שונה. בקאנון הפאלי ניתן למצוא את רשימת הפרמיטות, אותה מוסרים לאנשים עולמניים. היא נחשבת כדהרמה משנית, ככלי בו השתמשו הנזירים כאשר קיבצו נדבות. דרך הנזירים נחשבת מפורטת יותר ויש בה הדגשים של הווינאיאה.
לעומת זאת בזרם המהאיאנה יש לפרמיטות, ובמיוחד לפרמיטה השישית, מעמד עילאי. פרג'נה פרמיטה זכתה לכינוי אם כל הבודהות של שלושת הזמנים. כינוי זה מכוון להדגיש שחכמה זו היא שהובילה את הבודהה להארה, ומובילה להארה של כל הבודהות, של העבר , של ההווה , ושל העתיד. כינוי זה גם מרמז על היותה של הפרג'נה פרמיטה תורה דומיננטית יחסית לתורות האחרות.
שוני זה בהתייחסות שתי המסורות לפרג'נה פרמיטה ממחיש את השוני ביניהן. אמנם שני הזרמים הפכו להיות מסורות מגובשות בתקופה מאוחרת יותר, כמאה שנה לאחר הופעת הקאנון הפאלי, והפרג'נה פרמיטה, אך הן הסתמכו על מקורות שונים, מה שיצר הבדל מובהק ביניהם, והוביל ליצירת שתי אסכולות נפרדות כשהנזירים זיהו עצמם עם אחת האסכולות.
יחד עם זאת לא ניתן להגדיר את ההבדל בין שתי האסכולות כפיצול של הסנגה הבודהיסטית, מאחר ועד המאה השתים עשרה אחרי הספירה,במשך כאלף שנה שיתפו שתי המסורות פעולה. באוניברסיטה בסרילנקה, מעוז התרוודה לימדו את זרם המהאיאנה, ובנלדה שבהודו, מעוז המהאיאנה לימדו את זרם התרוודה.
מן המאה השתים עשרה אחרי הספירה, כאשר הבודהיזם בהודו נעלם, נותק גם הקשר בין הבודהיזם הדרומי לבודהיזם הצפוני.
ניתן לומר שלשתי המסורות הייתה גישה שונה לדהרמה, וההבדל בין הגישות היה תוצר של משיכה של הנזירים לאחת משתי המסורות, משיכה שנבעה מאופיים השונה ויכולותיהם השונות.
אם נבחן את ההבדלים בין שתי המסורות, נמצאשמסורת התרוודה היוותה תהליך מרכזי,וגישתה הייתה שאחרי בודהה שקימוני, החל תהליך של התדרדרות בערכים ובמוסר של האנושות, עד למצב בו בני האדם שנאו איש את רעהו, והגדירו את האחרים כחיות שיש להרוג. התרחש הרג של בני האדם, ומעטים הצליחו להינצל ממנו.
עם סיום תהליך ההרס, מופיע בודהה חדש בודהה מייטרייה המציל את המוסר והערכים ומוביל לתחייה רוחנית.
על פי גישה זו לפני בואו של בודהה מייטריה לא יופיעו בודהות אחרים, גם אם בני אדם בעלי קארמה טובה וחכמה ברמה גבוהה. לא יופיע בודהה שיוכל לסובב את גלגל הדהרמה מחדש.
המאפיין הנוסף של מסורת התרוודה הוא, היותה שמרנית, וניסיונה לשמר את אורח החיים הנזירי , את היחסים בין הנזירים לעולם, ואת המדיניות באשר לקשר על השליטים, כפי שהיה המצב בתקופתו של הבודהה.
עולם בני אנוש היה המרכז, ועולם האלים היה בשוליים, על פי ראייתו של נזיר ממסורת התרוודה. האלים לא התקבלו כישויות החשובות ביותר בתרגול המדיטציה, ולכן כמעט ולא קיימת הדמיה של בודהות וטארות.
מאפיין נוסף היה מערכת היחסים בין מסורת התרוודה לשליט. במדינות של הבודהיזם הדרומי המלך או המלכה נחשבו לראשי הסנגה, או לפחות כסמכות החשובה ביותר. לדגם זה היו חסרונות רבים, אך גם יתרונות. לדגם זה הייתה תרומה גדולה לשמירת הכתבים העתיקים. ניתן לומר בוודאות שלולא היו הנזירים ממסורת התרוודה מרוכזים בשימור הכתבים העתיקים, לא הייתה למסורת המהאהיאנה גישה אליהם. הנזירים מזרם המהאיאנה , נהגו לנסוע לסרילנקה על מנת להשלים את הכתבים שהיו חסרים להם. הקאנון הפאלי היה האוסף המלא ביותר.
במסורת המהאיאנה ההתייחסות להופעת בודהות חדשים, להופעת בודהה מייטריה הייתה שונה. היא ראתה את התהליך ההיסטורי שלההתדרדרות המוסרת , כתהליך הקורהאצל כל אדם. אישיות האדם קורסת תחת הלחץשמונה הדהרמות העולמניות, וקריסה זו מותירה בידי האדם הצלה אחת בלבד, והיא מציאת בודהה מייטרייה בתוך ליבו, ברגשות האינסופיים.
גישה זו משלימה את גישת התרוודה, אך מבחינת המתרגלים על פי מסורת המהאיאנה, המוריםהמוסרים להם דהרמה הם בודהה מייטרייה. המורה המציל אותם מן הכאוס הפנימי הוא בודהה מייטרייה.
מסורת המהאיאנה מתייחסת לאלים דהרמטיים, באופן שונה מיחסה של מסורת התרוודה. על פי מסורת המהאיאנה האלים הדהרמטיים הם מרכז התרגול. הדמיית האלים, תפילה אליהם, ואימוץ תורות חדשות הם תמצית תרגול המהאיאנה, מאחר ויש בו אמונה חזקה בכוחות שמיימיים. ניתן לומר שבזרם המהאיאנה ההתכוונות היא כלפי מעלה, כלפי השמים, בעוד שבזרם התרוודה ההתכוונות היא כלפי עולם בני האדם. במסורת המהאיאנה ניתן כבוד רב לכל מורה. יש אימוץ ושימור של כתבים חדשים.
למסורת המהאיאנה יש גם חסרונות. ניתן למצוא גישות קיצוניות, כמו הופעה של מורים מזויפים המובילים את חניכיהם לדרך שגויה. החופש שיש במסורת זו גם מאתגר, מאחר ובפתיחות שלה טמונות מלכודות רבות. על תלמיד הנכנס לדרך המהאיאנה להיות עצמאי ובשל יותר מבחינה מוסרית, מאחר ותרבות המהאיאנה מבוססת על חכמה ולא על משמעת.מסורת התרוודה לעומת זאת מבוססת על משמעת חזקה, אך קיימת בה הנטייה לבלום את החכמה.
בתמצית, ההבדלים ביחס של שתי המסורות לפרג'נה פרמיטה הן: במסורת המהאיאנה היא אם המולידה את כל הבודהות, ובמסורת התרוודה מתייחסים אליה כאמצעי תקשורת עם אנשים עולמניים.
