כשהתכוונתי להיפטר משידה ישנה, פתחתי את דלתותיה, ומצאתי שממית מתה. גופתה כבר התייבשה, אך כשהיא נפלה על הקרקע, זנבה התנתק. לאחר התנתקות הזנב, אצבעות רגליה האחוריות התכווצו ברפיון מספר פעמים. מנגד, הזנב הדגים חיוניות מפתיעה; במשך כמה דקות הוא התפתל נמרצות, ונע בדומה לנחש, ומעת לעת קצהו היה נתקע בקרקע, והזנב היה מתהפך.

מקיום שכבר עבר זמנו ניתק זנב בצורת תחושת ”אני“, שמלאה בחיוניות מדומה. לזו קיימות שלוש צורות עיקריות: תאווה לאוכל, תשוקה מינית, ואגירה של רכוש וכסף. שלושת התחומים האלו של חיוניות מדומה הם תהומות ללא תחתית. ניתן לקרוא להם ”שולחן“, ”מיטה“, ו”כיס“. תהומות אלו הומות מתח ואי-שביעות רצון, בדומה לקן צרעות. עבור תודעה שמרמה את עצמה, שאון זה מזכיר זמזום שמשמיעה כוורת דבורים, אלא שבתוך הקינים של היקשרות לטעם של אוכל, ליחסי-מין, ולכסף אין אף טיפה של דבש. חלות הדבש הן אך חלום, והמציאות היא ריבוי עקיצות שורפות.

התודעה מורגלת להתעסקות במחשבות על השולחן, על המיטה ועל הכיס. בגלל הרגל זה, לאחר הרהור בנושאים אחרים, התודעה חוזרת לשלוש התהומות במהרה. אנשים שהתרגלו לחשוב שתודעתם היא המקום המתאים למחשבות ”אנושיות“ כאלו, מטפחים סבל ורוגז. היות לכך, כדי למנוע התעוררות של עוינות בבני-שיחתנו, צריך להימנע מדיבור על אוכל, על יחסי-מין ועל כסף.

חיוניות מדומה מעוררת באנשים הערכה לא מציאותית של האמצעים והכוחות שעומדים לרשותם. ולעיתים קרובות אנשים אלו מוכנים להפקיר חיוניות אמיתית, שמקשרת אותם עם הסביבה, רק כדי לשמר את דימוים העצמי.

תשוקה לטעמי אוכל, המאפיינת את הגיל השלישי, מופיעה לעיתים קרובות גם בקרב צעירים. כשאנחנו מהרהרים בנושא הפרעות בַּיַּחַס לאכילה, שיכולות להתבטא הן באכילת-יתר הן בהתשה של הגוף בדיאטות קיצוניות, חשוב להבין שלתודעתם של צעירים שלוקים בהפרעות כאלו צורה של זקנים וזקנות חסרי שיניים. במקרים כאלו ריפוי בהכרח יכלול יצירת תפיסה נכונה ובריאה של זיקנה בתודעתם של הצעירים. תפיסות כאלו בהכרח נוגעות למטרות בחיים. הרי רק התפתחות מוסרית יכולה להיות משען ונחמה בעת זיקנה.

הפקרות מינית לא נעלמת בתהליך ההזדקנות הגופנית, שאינה שונה בתכלית מזו של בעלי חיים. היא רק משנה את צורתה לנרקיסיזם יותר ויותר. הרי הצטמצמות היכולת המינית של הזקנים מכוונת את תאוותם כלפי גופם, שלעיתים נותר הפרטנר היחידי.

קשיש לא עצמאי, שסבל ממחלת אגרנות, היה מסוגל לשוטט ולאסוף אשפה ממזבלות במשך לילה שלם. כשהייתי מגיע אליו בבוקר, הייתי רואה הרים של בגדים מלוכלכים, שקיות עם שאריות אוכל, ואף זבל שכבר לא ניתן היה להגדיר. למרות פעילותו, הזקן אכל מעט מאוד, והמשיך לאבד משקל בהדרגה. מקור האנרגיה הבלתי-יאומנת הוסבר בקצרה ובבהירות על-ידי הרופא המטפל של הקשיש: הוא אמר שאלכוהוליסטים רבים מתחילים ”להיזון“ מתאי העצב והמוח, שהופכים לאנרגיה בשרירים. במצב זה, הם אוכלים מעט מאוד, ומתכלים מבפנים.

כל סוגי החיוניות המדומה מבטאים את המדורים הלוהטים של הגיהנום. על אף שתודעתם של כל היצורים מבורכת, היא עלולה להיאכל בלהבות פנימיות בגלל תפיסות מוטעות ומעשים רעים. אכילת-יתר והתשת הגוף בהרעבתו, הפקרות מינית ואהבה לצלצול מטבעות – כל אלו הם מאמצים מסורבלים לכבות את להבת הגיהנום, ותוצאתם – רק הגברתה.

שיבה אל חיוניות אמיתית דומה להתרחצות במים קרירים של אגם ביום חם. האל או האלה של התודעה נזכרים במצב של שלווה כמו חולים שמתאוששים ממחלה קשה.

זהו פרק שבעים וארבע מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכת סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.

למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:

http://www.three-vajras.com/he/ 

https://www.facebook.com/mudrayoga.israel

https://youtube.com/@100Rivers.School