מטפס על גבעה בשקט לילי

לנגוע בירח מלא ונקי,

בין עצי אורן כה קל למצוא שלווה,

כיצד לא להפר אותה ברגש ”האני“?

הירדמות לפני השעה אחת-עשרה בלילה מאפשרת לגוף להירגע ולנוח. זהו תנאי חשוב למנוחה, אך הוא כשלעצמו לא מספיק. תנאי זה יהיה מספיק כשאנשים נרדמים במצב תודעה שישרה עליהם שלווה ויעניק להם שיפוט נבון בעת היקיצה. אז, בשעות שלפני עלות השחר, הריאות מתמלאות באנרגיה, והחלומות הופכים להיות צלולים וברורים. זכות וחדות של המראות בחלום לא בהכרח נעימות ונוחות. לא פעם, בשעות דמדומי הבוקר נחווים ייאוש ומכאובים. על כל פנים, בלי קשר לנעימות או אי-נעימות של התחושות המופיעות, התייחסות שקולה ורגועה אליהן מאפשרת להפיק תועלת הן מחוויות נעימות הן מחוויות לא נעימות.

לדמדומי שחר יש חשיבות גדולה במיוחד לאימון חוסן נפשי. חורף אחד, עבדתי במשך זמן מה בתור מטפל של אדם צעיר משותק. נדרשתי להגיע לביתו עוד טרם הפציע השחר, להעביר אותו ממיטתו לכיסא רחצה, לקלח, להלביש ולהושיב אותו בכיסא שבו הוא בילה את היום, ולתת לו ארוחת בוקר. בסך הכל הטיפול נמשך כשעה. האדם הצעיר היה מתנשא ורגזן. הוא למד באוניברסיטה בחוג להיסטוריה, והוא לא ניסה להסתיר את זלזולו במטפלים שלו, שבעיניו היו טיפשים שלא מסוגלים להתפרנס מעבודה שדורשת שכל. גופו היה נוקשה מאוד. הוא הפך להיות מתוח בזמן כל הפרוצדורות, והדבר הקשה מאוד על ביצוען. נדרשו סבלנות וריכוז עצומים כדי לטפל בו. חשתי הרגשה דומה כשלפנות בוקר השגחתי בקבלה של בית חולים על בחור שסבל ממוגבלות שכלית התפתחותית, והמתנתי עד לאשפוז שלו. הבחור היה גדול וחזק מאוד. הוא התהלך במסדרון, ובגדול לא הייתה שום אפשרות, כמו שאומרים, ”לשלוט“ על תנועתו והתנהגותו. נאלצתי פשוט להתהלך לצידו ולהסתובב בין הרגליים של עובדי בית החולים.

שתי החוויות שתיארתי מזכירות לי את המכשולים שהתודעה פוגשת לעיתים קרובות בשעות דמדומי בוקר. האיברים הפנימיים טרם התגבשו ביחד תחת השפעת אור שמש, וחוסר הקואורדינציה של עולם החושים גלוי למבטנו הפנימי. התודעה, שהתרגלה להשתקע ולתעות בפנטזיות, דומה לאדם לא מאוזן נפשית – היא אימפולסיבית, נוקשה, ובו זמנית רגישה ופגיעה.

יש להימנע ממאמץ יתר באימוני הגוף והתודעה לפנות בוקר, שהרי בשעות אלו האנרגיה שלהם מתהווה ועדיין שברירית כמו זו של ילוד. החוכמה שבאימונים נטולי מאמץ יתר היא חוכמה מולדת, שמתבטאת בשכיבה, אכילה ושתייה, ישיבה, עמידה והליכה. המתבוננים ממשיכים להעמיק בלמידת הרגלים בסיסיים אלו ובליטושם במהלך כל חייהם. יגיע הזמן שאותה חוכמה מולדת תלווה את התודעה שלנו בזמן המוות. ואותה חוכמה מולדת מסוגלת לשחרר אותנו מבורות באופן נכון.

זהו פרק שמונים ושמונה מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכת סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.

למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:

http://www.three-vajras.com/he/ 

https://www.facebook.com/mudrayoga.israel

https://youtube.com/@100Rivers.School