"התבוננו בריקות העולם הזה. כשתחריבו את תפיסת ה”אני“ שלכם, אתם תגברו אף על המוות. מלך המוות אינו מוצא את אלה אשר רואים את הדברים באופן הזה".
סוּטָּה-ניפאטה (Suttanipāta), 5.15.
הבאר היבשה
צמא רגשי מייגע את התודעה. אני רואה את באר העולם ומבקשת לשתות ממנה לרוויה, אך היא מלאה בהד של זכרונות, ולא במים.
הבאר התייבשה. אני יורדת לתחתית בתקווה למצוא ולו טיפונת מים, אך מגלה רק סדקים באדמה .מנגד, במרומים הבהירים אני רואה רצועת שמי תכלת, שמתוכם יורדת נשימת השלווה אל תוך עולמה השומם של הבאר.
הבית ההרוס
עצב מסתיר את אור התודעה. העולם מתקדר והנפש אינה מוצאת מחסה בתוך עצמה. התקוות הופכות לבית הרוס, שחלונותיו שבורים, דלתותיו שקעו וצנחו, וגגו קרס.
החיפוש אחר מה שאינו קבוע הביא אותי לבית זה, ורק חיפוש אחר מה שקבוע יכול לחלץ אותי ממנו. מי ייתן ואמצא בתודעתי את המחפשת שמסוגלת לזנוח עצב.
המקדש הנטוש
פחד כובל את התודעה. בתוך סבך הבלבול אני רואה את המקדש הנטוש של אמונתי. אני נכנסת למקדש. בפינות תלויים קורי עכביש. במקום מזמורים נשמעים בו קולות טפטוף של טיפות החודרות דרך הגג הרעוע.
אמנם נטשתי מקדש זה בעבר, אך כעת אני מחדשת בו את פולחן ההתנזרות מן העולם. כאן אני נשארת לבד עם אמונתי, שבה אני מוצאת מחסה מהיקשרות לדברים ברי-חלוף.
הארמון ההפוך
כעס יוצר בתודעה תוהו ובוהו. תרעומת הופכת את כף החושים, ומרוקנת אותם מחיוניות ושביעות רצון. שמי התודעה קורסים ובמקומם נפערת תהום.
אני מזהה בתודעה אחוזת כעס ארמון הפוך שנפל אל תוך עולם ההשתקפויות. כוחי הפך אותו, וכוחי גם יעמיד וישקם את הארמון השמימי, שבו מושלת התודעה האחידה שנוכחת בליבם של כל היצורים בצורת מצפון.
בית המרחץ הקר
אופוריה מסעירה ומפזרת את התודעה. ההתלהבות אינה מרוסנת. הם הרגשות חשופים כגופו הערום של מתרחץ בבית מרחץ.
אני מזהה באופוריה בית מרחץ קר. אני מתחממת כשאני שופכת על עצמי מים קפואים של בושה מפכחת –בטעויות שעשיתי. הקור הצורב מעורר בי תחושת חום פנימי, המעניק את הכוח הנחוץ להתגברות על סבל.
"התבוננו בריקות העולם הזה. כשתחריבו את תפיסת ה”אני“ שלכם, אתם תגברו אף על המוות. מלך המוות אינו מוצא את אלה אשר רואים את הדברים באופן הזה".
סוּטָּה-ניפאטה (Suttanipāta), 5.15.
הבאר היבשה
צמא רגשי מייגע את התודעה. אני רואה את באר העולם ומבקשת לשתות ממנה לרוויה, אך היא מלאה בהד של זכרונות, ולא במים.
הבאר התייבשה. אני יורדת לתחתית בתקווה למצוא ולו טיפונת מים, אך מגלה רק סדקים באדמה .מנגד, במרומים הבהירים אני רואה רצועת שמי תכלת, שמתוכם יורדת נשימת השלווה אל תוך עולמה השומם של הבאר.
הבית ההרוס
עצב מסתיר את אור התודעה. העולם מתקדר והנפש אינה מוצאת מחסה בתוך עצמה. התקוות הופכות לבית הרוס, שחלונותיו שבורים, דלתותיו שקעו וצנחו, וגגו קרס.
החיפוש אחר מה שאינו קבוע הביא אותי לבית זה, ורק חיפוש אחר מה שקבוע יכול לחלץ אותי ממנו. מי ייתן ואמצא בתודעתי את המחפשת שמסוגלת לזנוח עצב.
המקדש הנטוש
פחד כובל את התודעה. בתוך סבך הבלבול אני רואה את המקדש הנטוש של אמונתי. אני נכנסת למקדש. בפינות תלויים קורי עכביש. במקום מזמורים נשמעים בו קולות טפטוף של טיפות החודרות דרך הגג הרעוע.
אמנם נטשתי מקדש זה בעבר, אך כעת אני מחדשת בו את פולחן ההתנזרות מן העולם. כאן אני נשארת לבד עם אמונתי, שבה אני מוצאת מחסה מהיקשרות לדברים ברי-חלוף.
הארמון ההפוך
כעס יוצר בתודעה תוהו ובוהו. תרעומת הופכת את כף החושים, ומרוקנת אותם מחיוניות ושביעות רצון. שמי התודעה קורסים ובמקומם נפערת תהום.
אני מזהה בתודעה אחוזת כעס ארמון הפוך שנפל אל תוך עולם ההשתקפויות. כוחי הפך אותו, וכוחי גם יעמיד וישקם את הארמון השמימי, שבו מושלת התודעה האחידה שנוכחת בליבם של כל היצורים בצורת מצפון.
בית המרחץ הקר
אופוריה מסעירה ומפזרת את התודעה. ההתלהבות אינה מרוסנת. הם הרגשות חשופים כגופו הערום של מתרחץ בבית מרחץ.
אני מזהה באופוריה בית מרחץ קר. אני מתחממת כשאני שופכת על עצמי מים קפואים של בושה מפכחת –בטעויות שעשיתי. הקור הצורב מעורר בי תחושת חום פנימי, המעניק את הכוח הנחוץ להתגברות על סבל.
