תולדות הבודהיזם
הרצאה 13 – הקאנון הפאלי
הקאנון הפאלי הינו האוסף הראשון הגדול מבין הכתבים הבודהיסטים ונשמר כבסיס לתורה הבודהיסטית בבודהיזם הדרומי עד היום. פירוש המילה קאנון היא אוסף, ופאלי היא השפה, אחת משתי השפות העיקריות של הכתבים הבודהיסטים.
הקאנון הפאלי נכתב בסרילנקה בשנת שמונים לפני הספירה. הדהרמה הבודהיסטית הגיעה לסרילנקה בשנת מאתיים וחמישים לפני הספירה בערך, באמצעות המשלחת ששלח המלך אשוקה לאחר האספה השלישית. כראש המשלחת מונה מהינדרה, בנו של אשוקה שהיה נזיר שתים עשרה שנה, וקיבל את כל החניכות הדרושות, והוכתר כבעל סמכות לתת דרשות של דהרמה.
מאז צמחה הדהרמה הבודהיסטית בסרילנקה. לאחר כמאה שבעים שנה, נכתב הקאנון הפאלי על ידי מספר רב של נזירים, וההערכה היא שבין חמש מאות לאלף נזירים השתתפו בכתיבתו שנמשכה שלושה או ארבעה חודשים, על פי בקשתו של מלך סרילנקה.
בתקופה זו שרר רעב גדול בסרילנקה שגרם למותם של נזירים רבים. המלך חשש מהאפשרות שהידע הנמסר בעל פה יהיה בסכנת הכחדה ולכן פנה למלומדים לא רק מסרילנקה, אלא גם מהודו, וביקש עזרה בכתיבת כל ההדרכות שנמסרו בעל פה. ההדרכות נכתבו על עלי דקל, בשיטה של לחיצות על העלה. את העלים הניחו בסלים, ויתכן שבגלל צורת אחסון זו נקראו הכתבים טריפיטקה , שלושת הסלים בסנסקריט וטיפיטקה בשפת פאלי.
ראוי לציין כי את תורתו של הבודהה כתבו הרבה קודם, כבר כמאה שנים לאחר המהאפריניבאנה של הבודהה, אך כמות הכתבים לא הייתה כה גדולה. כמות הכתבים של הקאנון הפאלי היא אדירה. כאשר הוא הודפס באנגליה בשנת אלף תשע מאות, הוא כלל שלושים ושבעה כרכים בני כארבע מאות עמודים כל אחד. ידוע שהכתבים שהודפסו היוו גרסה מקוצרת. עד המאה השתים עשרה הקאנון הפאלי לא היה חתום, ונוספו לו טקסטים חדשים. רק במאה השתים עשרה הוטלו עליו מגבלות, וכתבים רבים נחשבו כלא שייכים ולא נכללו בו.
חלק מהטקסטים שלא נכללו בקאנון הפאלי נעלם, וחלק נשמר בקאנונים אחרים, בקאנונים של זרם המהאיאנה, שאחד מהם הוא הקאנון הסיני. נכון להיום האוסף הגדול ביותר של כתבים בודהיסטים של כל המסורות נמצא ביפן, והקאנון הפאלי מהווה חלק משמעותי מאוסף זה.
לאור כתיבתו של הקאנון הפאלי , המשיכו גם בהודו לפרסם כתבים נוספים. במאה החמישית לספירה היו כבר כתבים בודהיסטיים רבים , ולקראת המאה השתים עשרה לספירה, היו מצויים בנלנדה שלושה מיליון ספרים בודהיסטיים. התנועה של תיעוד ההדרכות הבודהיסטיות רק הלכהוהתרחבה מאז כתיבת הקאנון הפאלי. בנוסף, מאחר והכתבים נשתמרו בחומר כה ארעי כמו עלי דקל, והייתה סכנה שהם ייהרסו, חשוב היה להעתיק אותם מספר פעמים , ולשמור אותם בספריות שונות, על מנת שהוא יהיה זמין למקרה בו האוסף ייעלם. תהליך זה של כתיבת הטקסטים הבודהיסטיים שינה את החיים במנזרים. מאחר ולצורך כתיבת הטקסטים, היה על הנזירים לדעת קרוא וכתוב, הפכה השכלה זו לחיונית במנזרים. הנזירים החלו להקריא את הטקסטים, במקום לספר אותם בעל פה כשהם מקדימים במשפט: "כך שמעתי". הסנגות הבודהיסטיות נהגו לשלוח נזירים לסנגות אחרות על מנת לקבל טקסטים ולהעתיק אותם. לכן חלק ניכר מהזמן הוקדש ללימוד שפה, לדרך הגיית מילים, ללימוד וניתוח מעמיק של טקסטים. השתתפות הנזירים בלמידה החלה להיות משמעותית ביותר, והיוותה חלק בלתי נפרד משגרת המנזר. גם כיום נשמר המנהג להעתיק את הכתבים הבודהיסטיים כחלק מהחוב הקדוש לשמור את הדהרמה הבודהיסטית.
הרי עדיין האספקט של העתקת הטקסטים עדיין נפוץ כחלק מתרגול שנועד לשפר את חייו של המתרגל, ובמיוחד בבודהיזם של זרם המהאיאנה.
ניתן לראות עד כמה השינוי שהתרחש בהתנהלות המנזרים היה גדול, בעקבות כתיבת הקאנון הפאלי. לולא תיעוד זה לא הייתה נשמרת תורתו של הבודהה. גם אנשים הבקיאים בה לא היו מסוגלים לזכור בעל פה כמות כה גדולה של ידע. המנהג לשלוח נזירים לסנגות אחרות על מנת להעתיק את כתבים , הביא לפיתוח קשרים ענפים בין הסנגות הבודהיסטיות ממדינות השונות. כך גם התפתחו אסכולות בודהיסטיות חדשות כאשר נזירים בילו מספר שנים בסנגה בודהיסטית ממדינה אחרת , אימצו חלק מהידע שצברו, ועל בסיס ידע זה הקימו אסכולה חדשה בסנגת המקור ממנה נשלחו.
תופעה נוספת חדשה הופיעה בעקבות כתיבת הקאנון הפאלי הייתה חיבור מחודש בין הגישה הפילוסופית לגישה היוגית, חיבור שיצרו שריפוטרה ומאודגליאיאנה, תלמידיו הבכירים של הבודהה. הופעת הקאנון הפאלי אפשרה גישה לציבור רחב, גם לאנשים עולמניים, לטקסטים בודהיסטיים. התברר שעל מנת להבין את משמעות הטקסטים לעומקם, וליישמם, נזקק המתעניין בדהרמה למורה יוגי שחווה ניסיון ישיר.
הטקסטים מכינים את האדם ללמידת תרגול עמוק ומסתורי, ותרגול עמוק ומסתורי מבוסס על מגדלורים ומכווני דרך פילוסופיים, שיגנו על האדם מהסתבכות בעוצמות מיסטיות גדולות. שתי הגישות תומכות האחת את השנייה והאיחוד בין מלומדים ויוגים נמשך אלפי שנים.
קיימים גם חילוקי דעות בין התומכים באחת משתי הגישות . יש כאלה הרואים חשיבות בלעדית בטקסטים בלבד ודוחים את החלק היוגי. לעומת זאת יש יוגים הרואים חשיבות בלעדית בתרגול, ואינם רואים צורך בלימוד הטקסטים. חלוקי דעות אלה קיימים גם היום בבתי ספר בודהיסטיים, שאימצו גישות קיצוניות, אך בדרך כלל בבית ספר מאוזן, קיים שילוב נכון בין למידה של טקסטים ובין טכניקות התבוננות.
ראוי להזכיר ולכבד את תרומתו של קטיאיאנה, תלמידו של הבודהה, לדקדוק הפאלי. כזכור אחד משריו של המלך אג'טאסאטו לעג לקטיאיאנה ואמר שהוא דומה לקוף.
הבודהה הזהיר את השר שלעג זה לאדם בשיעור קומתו של קטיאיאנה, יוביל אותו ללידה הבאה כקוף. השר שהיה גא מכדי להתנצל, בנה שמורת קופים על מנת לאפשר לעצמו חיים נוחים במידה וייוולד כקוף.
סיפור זה ממחיש את התנהגותו המפותלת של האדם, ומהווהתזכורת חשובה לכך שכל אדם, הפוגש תופעה גדולה, פוגש הזדמנות לפגוש באותה הזדמנות את יתרונות התודעה וגם את חסרונותיה.
Author
תולדות הבודהיזם
הרצאה 13 – הקאנון הפאלי
הקאנון הפאלי הינו האוסף הראשון הגדול מבין הכתבים הבודהיסטים ונשמר כבסיס לתורה הבודהיסטית בבודהיזם הדרומי עד היום. פירוש המילה קאנון היא אוסף, ופאלי היא השפה, אחת משתי השפות העיקריות של הכתבים הבודהיסטים.
הקאנון הפאלי נכתב בסרילנקה בשנת שמונים לפני הספירה. הדהרמה הבודהיסטית הגיעה לסרילנקה בשנת מאתיים וחמישים לפני הספירה בערך, באמצעות המשלחת ששלח המלך אשוקה לאחר האספה השלישית. כראש המשלחת מונה מהינדרה, בנו של אשוקה שהיה נזיר שתים עשרה שנה, וקיבל את כל החניכות הדרושות, והוכתר כבעל סמכות לתת דרשות של דהרמה.
מאז צמחה הדהרמה הבודהיסטית בסרילנקה. לאחר כמאה שבעים שנה, נכתב הקאנון הפאלי על ידי מספר רב של נזירים, וההערכה היא שבין חמש מאות לאלף נזירים השתתפו בכתיבתו שנמשכה שלושה או ארבעה חודשים, על פי בקשתו של מלך סרילנקה.
בתקופה זו שרר רעב גדול בסרילנקה שגרם למותם של נזירים רבים. המלך חשש מהאפשרות שהידע הנמסר בעל פה יהיה בסכנת הכחדה ולכן פנה למלומדים לא רק מסרילנקה, אלא גם מהודו, וביקש עזרה בכתיבת כל ההדרכות שנמסרו בעל פה. ההדרכות נכתבו על עלי דקל, בשיטה של לחיצות על העלה. את העלים הניחו בסלים, ויתכן שבגלל צורת אחסון זו נקראו הכתבים טריפיטקה , שלושת הסלים בסנסקריט וטיפיטקה בשפת פאלי.
ראוי לציין כי את תורתו של הבודהה כתבו הרבה קודם, כבר כמאה שנים לאחר המהאפריניבאנה של הבודהה, אך כמות הכתבים לא הייתה כה גדולה. כמות הכתבים של הקאנון הפאלי היא אדירה. כאשר הוא הודפס באנגליה בשנת אלף תשע מאות, הוא כלל שלושים ושבעה כרכים בני כארבע מאות עמודים כל אחד. ידוע שהכתבים שהודפסו היוו גרסה מקוצרת. עד המאה השתים עשרה הקאנון הפאלי לא היה חתום, ונוספו לו טקסטים חדשים. רק במאה השתים עשרה הוטלו עליו מגבלות, וכתבים רבים נחשבו כלא שייכים ולא נכללו בו.
חלק מהטקסטים שלא נכללו בקאנון הפאלי נעלם, וחלק נשמר בקאנונים אחרים, בקאנונים של זרם המהאיאנה, שאחד מהם הוא הקאנון הסיני. נכון להיום האוסף הגדול ביותר של כתבים בודהיסטים של כל המסורות נמצא ביפן, והקאנון הפאלי מהווה חלק משמעותי מאוסף זה.
לאור כתיבתו של הקאנון הפאלי , המשיכו גם בהודו לפרסם כתבים נוספים. במאה החמישית לספירה היו כבר כתבים בודהיסטיים רבים , ולקראת המאה השתים עשרה לספירה, היו מצויים בנלנדה שלושה מיליון ספרים בודהיסטיים. התנועה של תיעוד ההדרכות הבודהיסטיות רק הלכהוהתרחבה מאז כתיבת הקאנון הפאלי. בנוסף, מאחר והכתבים נשתמרו בחומר כה ארעי כמו עלי דקל, והייתה סכנה שהם ייהרסו, חשוב היה להעתיק אותם מספר פעמים , ולשמור אותם בספריות שונות, על מנת שהוא יהיה זמין למקרה בו האוסף ייעלם. תהליך זה של כתיבת הטקסטים הבודהיסטיים שינה את החיים במנזרים. מאחר ולצורך כתיבת הטקסטים, היה על הנזירים לדעת קרוא וכתוב, הפכה השכלה זו לחיונית במנזרים. הנזירים החלו להקריא את הטקסטים, במקום לספר אותם בעל פה כשהם מקדימים במשפט: "כך שמעתי". הסנגות הבודהיסטיות נהגו לשלוח נזירים לסנגות אחרות על מנת לקבל טקסטים ולהעתיק אותם. לכן חלק ניכר מהזמן הוקדש ללימוד שפה, לדרך הגיית מילים, ללימוד וניתוח מעמיק של טקסטים. השתתפות הנזירים בלמידה החלה להיות משמעותית ביותר, והיוותה חלק בלתי נפרד משגרת המנזר. גם כיום נשמר המנהג להעתיק את הכתבים הבודהיסטיים כחלק מהחוב הקדוש לשמור את הדהרמה הבודהיסטית.
הרי עדיין האספקט של העתקת הטקסטים עדיין נפוץ כחלק מתרגול שנועד לשפר את חייו של המתרגל, ובמיוחד בבודהיזם של זרם המהאיאנה.
ניתן לראות עד כמה השינוי שהתרחש בהתנהלות המנזרים היה גדול, בעקבות כתיבת הקאנון הפאלי. לולא תיעוד זה לא הייתה נשמרת תורתו של הבודהה. גם אנשים הבקיאים בה לא היו מסוגלים לזכור בעל פה כמות כה גדולה של ידע. המנהג לשלוח נזירים לסנגות אחרות על מנת להעתיק את כתבים , הביא לפיתוח קשרים ענפים בין הסנגות הבודהיסטיות ממדינות השונות. כך גם התפתחו אסכולות בודהיסטיות חדשות כאשר נזירים בילו מספר שנים בסנגה בודהיסטית ממדינה אחרת , אימצו חלק מהידע שצברו, ועל בסיס ידע זה הקימו אסכולה חדשה בסנגת המקור ממנה נשלחו.
תופעה נוספת חדשה הופיעה בעקבות כתיבת הקאנון הפאלי הייתה חיבור מחודש בין הגישה הפילוסופית לגישה היוגית, חיבור שיצרו שריפוטרה ומאודגליאיאנה, תלמידיו הבכירים של הבודהה. הופעת הקאנון הפאלי אפשרה גישה לציבור רחב, גם לאנשים עולמניים, לטקסטים בודהיסטיים. התברר שעל מנת להבין את משמעות הטקסטים לעומקם, וליישמם, נזקק המתעניין בדהרמה למורה יוגי שחווה ניסיון ישיר.
הטקסטים מכינים את האדם ללמידת תרגול עמוק ומסתורי, ותרגול עמוק ומסתורי מבוסס על מגדלורים ומכווני דרך פילוסופיים, שיגנו על האדם מהסתבכות בעוצמות מיסטיות גדולות. שתי הגישות תומכות האחת את השנייה והאיחוד בין מלומדים ויוגים נמשך אלפי שנים.
קיימים גם חילוקי דעות בין התומכים באחת משתי הגישות . יש כאלה הרואים חשיבות בלעדית בטקסטים בלבד ודוחים את החלק היוגי. לעומת זאת יש יוגים הרואים חשיבות בלעדית בתרגול, ואינם רואים צורך בלימוד הטקסטים. חלוקי דעות אלה קיימים גם היום בבתי ספר בודהיסטיים, שאימצו גישות קיצוניות, אך בדרך כלל בבית ספר מאוזן, קיים שילוב נכון בין למידה של טקסטים ובין טכניקות התבוננות.
ראוי להזכיר ולכבד את תרומתו של קטיאיאנה, תלמידו של הבודהה, לדקדוק הפאלי. כזכור אחד משריו של המלך אג'טאסאטו לעג לקטיאיאנה ואמר שהוא דומה לקוף.
הבודהה הזהיר את השר שלעג זה לאדם בשיעור קומתו של קטיאיאנה, יוביל אותו ללידה הבאה כקוף. השר שהיה גא מכדי להתנצל, בנה שמורת קופים על מנת לאפשר לעצמו חיים נוחים במידה וייוולד כקוף.
סיפור זה ממחיש את התנהגותו המפותלת של האדם, ומהווהתזכורת חשובה לכך שכל אדם, הפוגש תופעה גדולה, פוגש הזדמנות לפגוש באותה הזדמנות את יתרונות התודעה וגם את חסרונותיה.
