תולדות הבודהיזם
הרצאה 17 – מפגש עם המאגיה הפרסית
המקומות בהם פרחה המאגיה באלף השלישי לפני הספירה היו מצרים, שומר, ואור כשדים, יותר מאלף חמש מאות שנה לפני הופעתו של הבודהה.
בפרס ואפגניסטן המאגיה פרחה בערך כמאה שנה לפני לידתו של הבודהה, במאה השביעית לפני הספירה. מייסד התרבות המאגית באזור זה היה זרתוסטרה, שקיבל את הנבואה בעת הרחצה, כאשר פגש את אל האור, אל הצדק, הקרוי אהורמזדה. אל זה מסר לזרתוסטרה אמצעים כיצד להילחם בכפיל הרע שלו, באל השקר ואל אי הצדק.
תפקידו של זרתוסטרה היה להביא את האמונה הברוכה, האמונה במעשים טובים ובצדק לבני האדם, על מנת להבריא את העולם. רעיונות אלה הם עתיקים ביותר והיו קיימים במצרים אור כשדים ושומר, עוד באלף הרביעי לפני הספירה. ניתן להגדיר מאגיה זו שהתפשטה מאוחר יותר לפרס, מאגיה מוסרית.
העיקרון שהנחה אותה היה, שהפעולה החשובה ביותר שאדם יכול לבצע בעולם הזה היא לעשות מעשה טוב. ניתן להגדיר עיקרון זה כעיקרון בודהיסטי, שהיה קיים שנים רבות לפני הופעתו של הבודהה. גם הבודהה טען זאת. יחד עם זה מימוש עיקרון זה יכול להיות מיומן יותר או מיומן פחות. חלק מאמצעי המאגיה היה מיומן וחלק לא.
המאגיה הפכה לחלק משמעותי מהפרקטיקות של הבודהיזם הצפוני. המאגיה הייתה קיימת גם בבודהיזם הדרומי, בזרם התרוודה, אך מסיבות היסטוריות ופוליטיות, צד זה של הדהרמה נותר בצל. צד זה היה קיים אך לא מודגש. בבודהיזם הצפוני צד זה של המאגיה היה מודגש.
העקרונות הבסיסיים של המאגיה, הקיימים גם בבודהיזם היו: קיים סבל בעולם, וקיימות סיבות לסבל.
המאגיה הקלאסית, המזרח תיכונית גורסת שהסיבות לסבל המופיע בעולם, הן שבירת האיזון בשמים. זרתוסטרה מתאר זאת כמרד שעשה, אל השקר באל הצדק, אהורמזדה.אם נבחן תיאור זה על פי התובנות הבודהיסטיות נוכל לראות שחוסר איזון בשמיים, הוא בעצם חוסר איזון בתודעה שלנו. אנו עוסקים בין צדק לשקר שהאדם בוחר בתוכו. אנו יכולים להגדיר צמא כפרי השקר. השקר שתודעתנו מספרת לנו, שאנחנו גוף, אנחנו חושים ורגשות, אנחנו רעיונות, אנחנו רצון, ואנחנו זיכרון. שקר זה מייצר צמא. כאשר אנו תופסים את עצמנו כתודעה טהורה, אנו רואים את האמת, שאין צמא. המאגיה בדרך כלל מסבירה את התופעות בעולם על פי תנועת הכוכבים, תנועת השמים. הבודהה מסביר את הסבל על פי השמים הפנימיים שהם בליבו של האדם. אין סתירה בין שתי הגישות, אלה אותם שמים, ואין חציצה בין השמים למעלה לשמים שבתוכנו. הדהרמה של הבודהה מלמדת אותנו תמיד לקחת את האמיתות השמיימיות לרובד האנושי. היא מתמקדת בכך שנרגיש את כל האמיתות על היקום, את כל האמיתות על הכוכבים, ועל מסתורין היקום, דרך ליבנו.
גם המאגיה מובילה אותנו לאותו מקום, אך היא מובילה אותנו ממקום של גדולה. הבודהיזם מוביל אותנו ישירות לרובד האנושי.
כאשר אנו נסחפים אחר הדהרמות העולמניות, עם הצמא , איננו יכולים להבין את האמת, לא את האמת המאגית המסתורית , ולא את האמת ברמה האנושית.
כאשר איננו נסחפים אחרי הדהרמות העולמניות , נבין גם את האמת המאגית שביקום הגדול וגם את האמת המאגית שביקום הקטן שבתוכנו. זו אותה אמת.
כאשר המאגיה גורסת שיש חוסר איזון בשמים, יש כוחות שמיימיים הרוצים את הטוב, ויש כוחות שמיימיים הרוצים ליצור כאוס והרס, וכוחות אלה חייבים להיות מרוסנים, היא מדברת על ריסון השדים.
כאשר מדברים על ריסון של כוחות דקים, מדברים גם על כוחות יקומיים וגם על כוחות פנימיים. אלה הם אותם כוחות. גם באדם הנושם יש רוח, וגם בשמים הנושמים יש רוחות המחליפות את עונות השנה, ובעולם הגשמי, הן אותן רוחות.
תפקיד הקוסם הוא בפעולות וטקסים חומריים לשנות את העולם. בעצם ההגדרה של קוסם היא שבאמצעות שינויים בעולמו הפנימי, בעולמו הסובייקטיבי, הוא גורם לשינויים בעולם הכביכול אובייקטיבי. עבור קוסם העולם האובייקטיבי אינו קיים כעולם נפרד. הוא קיים כדמות המשתקפת במראה, וכאשר לב הקוסם משתנה, גם ההשתקפות במראה משתנה. זוהי הגישה הכללית למאגיה.
משמעות המילה מאגיה מקורה בשבט שנקרא שבט המאגים, ששמר על תורותיו של זרתוסרה, והמילה הפכה במשך הזמן להיות כוללת את מי שעוסק במיסטיקה.
כאשר פגשה הדהרמה הבודהיסטית את תרבות המאגים, היא בקלות ספגה ממנה רעיונות ושיטות. המטרה של הקוסם היא ללמד את התודעה לאהוב מעשים טובים. זוהי תמצית המאגיה המוסרית. מעשה טוב הוא המאגיה הגדולה ביותר, מאחר והוא מביא איזון לשמים, ומטרת הטקסים הנכונים היא לאהוב בליבנו את המעשה הטוב.
יחד עם זאת ניתן לראות הבדל בין המאגיה ובין הגישה הבודהיסטית, כיצד הבודהיסטים רואים את תהליך עבודתו של הקוסם.
בתרבויות בהן התקיימה נבואה, נהוג היה להתייחס אל הזמן כאל קו ישר, שהתחיל מבריאת העולם דרך אירועים רבים, על פי תוכניתו של הבורא, שבסופה מתקיימים משפט והבחנה בין צדיקים לחוטאים.
אז נוצר עולם חדש, נוצרת ארץ הטוהר.
מבחינת הדהרמה הבודהיסטית ארץ הטוהר תמיד קיימת. היא נוצרת ללא קשר לעולם הגשמי, והזמן אינו קו ישר, אלא מעגלי . העולם אינו מציאותי אלא רק אשליה, ומהווה אך ורק אמצעי לעבודתו של הקוסם או היוגי. במסורות הדתיות עבודתו של הקוסם היא בדרך כלל חלק מתוכנית שמיימית המובילה לסיום העבודה, והופעתו של העולם הבא.
בבודהיזם הגישה מעודנת יותר, וגורסת שהעולם הוא גלגל מסתובב, והתוכנית האמיתית היא מעבר לעולם הגשמי. ארץ הטוהר כבר קיימת, ובעזרת הכוחות שלה אנו משנים את העולם ומשפיעים עליו, כדי להקטין את הסבל, ולא כדי לנצח באופן אבסולוטי, לא כדי לשלוט על איזה שהוא עולם של צדק. עבודתו של הקוסם היאלגרום לניצחון של כוחות האור, ולהביא את העולם להיות עולם של צדק. זוהי גישה אבסולוטית.
הבודהה מלמד לראות את העולם לא כמקום היכול להפוך למלכות הצדק, אלא להשפיע עליו על מנת שלא יהפוך לגיהינום מוחלט. ניתן לומר שהמאגיה הבודהיסטית והשימוש בה נועדו לייצר הקלה בסבל אותו חווים בני האדם בעולם הגשמי. היא לא הציבה לעצמה מטרה לחסל את הסבל הפיזי במלואו, מאחר והדבר אינו אפשרי. מבחינה בודהיסטית לחסל את הסבל במלואו, אומר, לחסל את הקיום עצמו.
עדינות זו של הבודהיזם מאפשרת לנו לראות את המאגיה הבודהיסטית לא כאמנות של נביאים, אלא יותר כאמנות של מרפאים. הנביא הוא בעל אנרגיה חזקה וכריזמטית, ובעזרת אנרגיה זו משפיע בחוזקה על כל התופעות אותן הוא פוגש. זוהי אנרגיה של אור ישיר, אור השמש.הנטייה של הנביאים היא ליצור עולם חדש. הנטייה של היוגים הבודהיסטיים נשענת על האמונה שהסבל עשוי להסתיים אך ורק בלב האדם , ולא במקור אחר, כאשר המטרה עליונה היא נירוונה ולא עולם מושלם.
המאגיה הבודהיסטית היא גישה של רופאים, המאבחנים את המחלה, ופחות עסוקים במסר אותו הם רוצים לתת לעולם. הם עסוקים יותר בהקשבה למסר אותו מוסרים להם אנשים חולים, על הסיבות לסבלם, לאבחן ולתת תרופה מתאימה. לא קיימת מסגרתטקסית כללית שאם הולכים לפיה, מתקנים את העולם, כפי שנהוג במאגיה של הנבואה. במאגיה הבודהיסטית לא קיימת מסגרת כזו. היא מקבלת את העולם על כל התופעות שבו, והיא מגלה כיצד לחסל את הסבל המתבטא בצורה זו או אחרת, כיצד לרוקן את התופעות בעולם מן הסבל. . כאשר מתאר הבודהה את האמת העליונה, הוא משווה אותה לאוקיינוס אינסופי. המאגיה של הנבואה מגדירה את האמת העליונה כאש.
אין מקום לערוך השוואות בטקסים הספציפיים הנהוגים בשתי הגישות, אלא לבחון אם טקס הוא נכון או אינו נכון, ואם הטקס נכון, הוא מלמד אותנו לצבור מעשים טובים וחכמה. ובמובן הזה זהו טקס בודהיסטי לכל דבר.
ראוי לציין שגם במאגיה הבודהיסטית צמחו טקסים לא נכונים, ואף מאגיה שחורה, לאור העובדה שזהו עולם של בני אנוש, ולא יכול לקרות אחרת.
הגישה האנושית המאפשרת להכיל את גדולת השמיים בתוך ליבו של האדם, הינה גישה שאינה משנה את העולם, אלא מרפאת אותו בכך שהיא מרוקנת אותו מן הסבל. היא מקבלת אותו כפי שהוא ואינה מייצרת ממנו תבנית חדשה. אלה הם הפנים האמיתיות של המאגיה הבודהיסטית , היותה מאגיה רכה.
רעיונות רבים ותורות רבות של הדהרמה הבודהיסטית צמחו בעקבות המפגש שלה עם המאגיה הפרסית של זרתוסטרה, מפגש שהביא להעשרת הפרקטיקה הבודהיסטית.
Author
תולדות הבודהיזם
הרצאה 17 – מפגש עם המאגיה הפרסית
המקומות בהם פרחה המאגיה באלף השלישי לפני הספירה היו מצרים, שומר, ואור כשדים, יותר מאלף חמש מאות שנה לפני הופעתו של הבודהה.
בפרס ואפגניסטן המאגיה פרחה בערך כמאה שנה לפני לידתו של הבודהה, במאה השביעית לפני הספירה. מייסד התרבות המאגית באזור זה היה זרתוסטרה, שקיבל את הנבואה בעת הרחצה, כאשר פגש את אל האור, אל הצדק, הקרוי אהורמזדה. אל זה מסר לזרתוסטרה אמצעים כיצד להילחם בכפיל הרע שלו, באל השקר ואל אי הצדק.
תפקידו של זרתוסטרה היה להביא את האמונה הברוכה, האמונה במעשים טובים ובצדק לבני האדם, על מנת להבריא את העולם. רעיונות אלה הם עתיקים ביותר והיו קיימים במצרים אור כשדים ושומר, עוד באלף הרביעי לפני הספירה. ניתן להגדיר מאגיה זו שהתפשטה מאוחר יותר לפרס, מאגיה מוסרית.
העיקרון שהנחה אותה היה, שהפעולה החשובה ביותר שאדם יכול לבצע בעולם הזה היא לעשות מעשה טוב. ניתן להגדיר עיקרון זה כעיקרון בודהיסטי, שהיה קיים שנים רבות לפני הופעתו של הבודהה. גם הבודהה טען זאת. יחד עם זה מימוש עיקרון זה יכול להיות מיומן יותר או מיומן פחות. חלק מאמצעי המאגיה היה מיומן וחלק לא.
המאגיה הפכה לחלק משמעותי מהפרקטיקות של הבודהיזם הצפוני. המאגיה הייתה קיימת גם בבודהיזם הדרומי, בזרם התרוודה, אך מסיבות היסטוריות ופוליטיות, צד זה של הדהרמה נותר בצל. צד זה היה קיים אך לא מודגש. בבודהיזם הצפוני צד זה של המאגיה היה מודגש.
העקרונות הבסיסיים של המאגיה, הקיימים גם בבודהיזם היו: קיים סבל בעולם, וקיימות סיבות לסבל.
המאגיה הקלאסית, המזרח תיכונית גורסת שהסיבות לסבל המופיע בעולם, הן שבירת האיזון בשמים. זרתוסטרה מתאר זאת כמרד שעשה, אל השקר באל הצדק, אהורמזדה.אם נבחן תיאור זה על פי התובנות הבודהיסטיות נוכל לראות שחוסר איזון בשמיים, הוא בעצם חוסר איזון בתודעה שלנו. אנו עוסקים בין צדק לשקר שהאדם בוחר בתוכו. אנו יכולים להגדיר צמא כפרי השקר. השקר שתודעתנו מספרת לנו, שאנחנו גוף, אנחנו חושים ורגשות, אנחנו רעיונות, אנחנו רצון, ואנחנו זיכרון. שקר זה מייצר צמא. כאשר אנו תופסים את עצמנו כתודעה טהורה, אנו רואים את האמת, שאין צמא. המאגיה בדרך כלל מסבירה את התופעות בעולם על פי תנועת הכוכבים, תנועת השמים. הבודהה מסביר את הסבל על פי השמים הפנימיים שהם בליבו של האדם. אין סתירה בין שתי הגישות, אלה אותם שמים, ואין חציצה בין השמים למעלה לשמים שבתוכנו. הדהרמה של הבודהה מלמדת אותנו תמיד לקחת את האמיתות השמיימיות לרובד האנושי. היא מתמקדת בכך שנרגיש את כל האמיתות על היקום, את כל האמיתות על הכוכבים, ועל מסתורין היקום, דרך ליבנו.
גם המאגיה מובילה אותנו לאותו מקום, אך היא מובילה אותנו ממקום של גדולה. הבודהיזם מוביל אותנו ישירות לרובד האנושי.
כאשר אנו נסחפים אחר הדהרמות העולמניות, עם הצמא , איננו יכולים להבין את האמת, לא את האמת המאגית המסתורית , ולא את האמת ברמה האנושית.
כאשר איננו נסחפים אחרי הדהרמות העולמניות , נבין גם את האמת המאגית שביקום הגדול וגם את האמת המאגית שביקום הקטן שבתוכנו. זו אותה אמת.
כאשר המאגיה גורסת שיש חוסר איזון בשמים, יש כוחות שמיימיים הרוצים את הטוב, ויש כוחות שמיימיים הרוצים ליצור כאוס והרס, וכוחות אלה חייבים להיות מרוסנים, היא מדברת על ריסון השדים.
כאשר מדברים על ריסון של כוחות דקים, מדברים גם על כוחות יקומיים וגם על כוחות פנימיים. אלה הם אותם כוחות. גם באדם הנושם יש רוח, וגם בשמים הנושמים יש רוחות המחליפות את עונות השנה, ובעולם הגשמי, הן אותן רוחות.
תפקיד הקוסם הוא בפעולות וטקסים חומריים לשנות את העולם. בעצם ההגדרה של קוסם היא שבאמצעות שינויים בעולמו הפנימי, בעולמו הסובייקטיבי, הוא גורם לשינויים בעולם הכביכול אובייקטיבי. עבור קוסם העולם האובייקטיבי אינו קיים כעולם נפרד. הוא קיים כדמות המשתקפת במראה, וכאשר לב הקוסם משתנה, גם ההשתקפות במראה משתנה. זוהי הגישה הכללית למאגיה.
משמעות המילה מאגיה מקורה בשבט שנקרא שבט המאגים, ששמר על תורותיו של זרתוסרה, והמילה הפכה במשך הזמן להיות כוללת את מי שעוסק במיסטיקה.
כאשר פגשה הדהרמה הבודהיסטית את תרבות המאגים, היא בקלות ספגה ממנה רעיונות ושיטות. המטרה של הקוסם היא ללמד את התודעה לאהוב מעשים טובים. זוהי תמצית המאגיה המוסרית. מעשה טוב הוא המאגיה הגדולה ביותר, מאחר והוא מביא איזון לשמים, ומטרת הטקסים הנכונים היא לאהוב בליבנו את המעשה הטוב.
יחד עם זאת ניתן לראות הבדל בין המאגיה ובין הגישה הבודהיסטית, כיצד הבודהיסטים רואים את תהליך עבודתו של הקוסם.
בתרבויות בהן התקיימה נבואה, נהוג היה להתייחס אל הזמן כאל קו ישר, שהתחיל מבריאת העולם דרך אירועים רבים, על פי תוכניתו של הבורא, שבסופה מתקיימים משפט והבחנה בין צדיקים לחוטאים.
אז נוצר עולם חדש, נוצרת ארץ הטוהר.
מבחינת הדהרמה הבודהיסטית ארץ הטוהר תמיד קיימת. היא נוצרת ללא קשר לעולם הגשמי, והזמן אינו קו ישר, אלא מעגלי . העולם אינו מציאותי אלא רק אשליה, ומהווה אך ורק אמצעי לעבודתו של הקוסם או היוגי. במסורות הדתיות עבודתו של הקוסם היא בדרך כלל חלק מתוכנית שמיימית המובילה לסיום העבודה, והופעתו של העולם הבא.
בבודהיזם הגישה מעודנת יותר, וגורסת שהעולם הוא גלגל מסתובב, והתוכנית האמיתית היא מעבר לעולם הגשמי. ארץ הטוהר כבר קיימת, ובעזרת הכוחות שלה אנו משנים את העולם ומשפיעים עליו, כדי להקטין את הסבל, ולא כדי לנצח באופן אבסולוטי, לא כדי לשלוט על איזה שהוא עולם של צדק. עבודתו של הקוסם היאלגרום לניצחון של כוחות האור, ולהביא את העולם להיות עולם של צדק. זוהי גישה אבסולוטית.
הבודהה מלמד לראות את העולם לא כמקום היכול להפוך למלכות הצדק, אלא להשפיע עליו על מנת שלא יהפוך לגיהינום מוחלט. ניתן לומר שהמאגיה הבודהיסטית והשימוש בה נועדו לייצר הקלה בסבל אותו חווים בני האדם בעולם הגשמי. היא לא הציבה לעצמה מטרה לחסל את הסבל הפיזי במלואו, מאחר והדבר אינו אפשרי. מבחינה בודהיסטית לחסל את הסבל במלואו, אומר, לחסל את הקיום עצמו.
עדינות זו של הבודהיזם מאפשרת לנו לראות את המאגיה הבודהיסטית לא כאמנות של נביאים, אלא יותר כאמנות של מרפאים. הנביא הוא בעל אנרגיה חזקה וכריזמטית, ובעזרת אנרגיה זו משפיע בחוזקה על כל התופעות אותן הוא פוגש. זוהי אנרגיה של אור ישיר, אור השמש.הנטייה של הנביאים היא ליצור עולם חדש. הנטייה של היוגים הבודהיסטיים נשענת על האמונה שהסבל עשוי להסתיים אך ורק בלב האדם , ולא במקור אחר, כאשר המטרה עליונה היא נירוונה ולא עולם מושלם.
המאגיה הבודהיסטית היא גישה של רופאים, המאבחנים את המחלה, ופחות עסוקים במסר אותו הם רוצים לתת לעולם. הם עסוקים יותר בהקשבה למסר אותו מוסרים להם אנשים חולים, על הסיבות לסבלם, לאבחן ולתת תרופה מתאימה. לא קיימת מסגרתטקסית כללית שאם הולכים לפיה, מתקנים את העולם, כפי שנהוג במאגיה של הנבואה. במאגיה הבודהיסטית לא קיימת מסגרת כזו. היא מקבלת את העולם על כל התופעות שבו, והיא מגלה כיצד לחסל את הסבל המתבטא בצורה זו או אחרת, כיצד לרוקן את התופעות בעולם מן הסבל. . כאשר מתאר הבודהה את האמת העליונה, הוא משווה אותה לאוקיינוס אינסופי. המאגיה של הנבואה מגדירה את האמת העליונה כאש.
אין מקום לערוך השוואות בטקסים הספציפיים הנהוגים בשתי הגישות, אלא לבחון אם טקס הוא נכון או אינו נכון, ואם הטקס נכון, הוא מלמד אותנו לצבור מעשים טובים וחכמה. ובמובן הזה זהו טקס בודהיסטי לכל דבר.
ראוי לציין שגם במאגיה הבודהיסטית צמחו טקסים לא נכונים, ואף מאגיה שחורה, לאור העובדה שזהו עולם של בני אנוש, ולא יכול לקרות אחרת.
הגישה האנושית המאפשרת להכיל את גדולת השמיים בתוך ליבו של האדם, הינה גישה שאינה משנה את העולם, אלא מרפאת אותו בכך שהיא מרוקנת אותו מן הסבל. היא מקבלת אותו כפי שהוא ואינה מייצרת ממנו תבנית חדשה. אלה הם הפנים האמיתיות של המאגיה הבודהיסטית , היותה מאגיה רכה.
רעיונות רבים ותורות רבות של הדהרמה הבודהיסטית צמחו בעקבות המפגש שלה עם המאגיה הפרסית של זרתוסטרה, מפגש שהביא להעשרת הפרקטיקה הבודהיסטית.
