תולדות הבודהיזם
הרצאה3- שתי הדרשות הראשונות של הבודהה
שתי הדרשות הראשונות הבסיסיות, שנתן הבודהה לתלמידיו, בנו את הגרעין של הסנגה הבודהיסטית. הן הביאו תלמידים חזקים שעזרו לבודהה לבנות את הסנגה שלו. אלו היו תלמידים שהמקור שלהם היה שונה. הדרשה הראשונה של הבודהה הייתה הדרשה לחמשת הסגפנים שליוו אותו, על ארבע האמיתות. הוא לימד את הסגפנים על הסבל הקיים בקיום, ואת הסיבות לסבל.
באמת הראשונה הוא הסביר שהקיום הפיזי מלא סבל. האדם שקוע בסבל מיום לידתו עד יום מותו. בחייו יש מעט שמחה והרבה עצב. האדם סובל מתהליכים טבעיים של הזדקנות מחלות, מוות, אסונות ומלחמות.
את הסיבות לסבל יש לחפש בתודעתו של האדם. קיימות גם סיבות חיצוניות רבות לסבל, ואין כל אפשרות לחסל את כולן, אך ניתן לחסל את הסיבות לסבל המצויות בתודעתו של האדם.
הסיבות שבתודעתו של האדם הוא הצמא המשולש: הצמא הרגשי, הצמא לקיום שהוא הצמא לחזור שוב ושוב לחוות חוויות נעימות, והצמא לאי קיום, שהוא הצמא להרוס ולדחות בכל האמצעים חוויות שאינן נעימות.
אלה הן שתי האמיתות הראשונות: האמת על קיומו של הסבל, והאמת על סיבות הסבל.
האמת השלישית היא שקיימת נירוונה, קיים מצב שהוא מעבר לסבל. זהו מצב פנימי , והוא אינו מקום מחוץ לתודעתו של אדם בו הוא יהיה מוגן מסבל גופני ורגשי. בחיים יש כל העת טרדות, אך אנו יכולים להיות במצב בו התודעה שלנו, תהיה משוחררת מתלות בקיום הפיזי, מתלות בקיום דק ואפילו מקיום חסר צורה.קיים מצב בו התודעה יכולה להיות משוחררת ממצביה שלה.
כאשר התודעה יכולה להשתחרר מהמצבים שלה , זוהי הגדרת הנירוונה. מצבי התודעה מצויים תמיד במגע עם הסבל, מאחר והם מוגבלים על ידי התנאים החיצוניים. היכולת שלנו לגלות את ריקות התודעה מכל תלות וסבל, וממשיכה לעונג, הופכת את אוקיינוס הסמסרה שהוא כולו אינו נעים, לאוקיינוס של קיום של אלים, שהוא כולו נעים. בעוד שבעולם האלים הסמסריים קיימת סכנה של התדרדרות התודעה, הרי במצב הנירוונה סכנה זו אינה קיימת. הסבל אינו יכול לעלות שוב, ואנו מודעים להיותנו במצב משוחרר.
האמת הרביעית מבטיחה שקיימת דרך להגיע למצב הנירוונה, והדרך הקצרה ביותר היא התנהגות נכונה, ריכוז נכון של התודעה, וחכמה נכונה. את שלוש יכולות אלו ניתן לפרט על ידי הדרך המתומנת.
ארבע האמיתות היוו את הדרשה שנתן הבודהה לחמשת הסגפנים. לפני דרשה זו היו חמשת הסגפנים מודעים לידע זה. הם ידעו שהסבל נולד מסיבות פנימיות, וביצעו סיגופים על מנת להגיע לנירוונה. בעצם הם היו מודעים לשלוש האמיתות הראשונות, אך מה שלא ידעו הייתה הדרך להגיע לנירוונה, לאמת הרביעית. הם האמינו במושג דנדה שתרגום שלו הוא מקל. המשמעות של דנדה היא עונש. הם תפסו את הקיום הפיזי שלהם כעונש, כמקל על מגרעות התודעה. הם האמינו שאם הם יגרמו לעצמם עונש באמצעות סיגופים המקל יישבר, העונש יסתיים. כשמקל החיים הפיזיים יישבר, לעיתים יחד עם גופם, כך הם יגיעו למצב הנירוונה. החידוש בדרשתו של הבודהה היה בכך שהוא הפריך אמונה זו. הוא מסר שאמונה זו אינה נכונה מאחר ואין אפשרות לגרש סבל בסבל אחר. אין קשר בין היותנו גורמים לעצמנו סבל לבין האפשרות להשתחרר ממנו. מה שמשחרר הוא רק הרגעת התודעה, באמצעות התנהגות נכונה ריכוז נכון, ותובנות נכונות, התודעה יכולה להשתחרר מתלות במצבה. השחרור מן הכבלים נעשה על ידי הרפיה ולא על ידי מאמץ יתר. כאשר הבודהה מסר ידע זה חשו הסגפנים, כאילו היו בחדר חשוך שהואר באמצעות אור הנר של דבריו , זאת מאחר והתודעה שלהם הייתה מיומנות לקליטת שלוש האמיתות הראשונות. הם השקיעו מאמצים רבים על מנת לקרוע את הקשרים שכבלו את תודעתם, אך ככל שגברו המאמצים הכבלים התחזקו והעצימו את סיבלם. הבודהה הסביר שכאשר הכבלים מעיקים על האדם, הדרך הנכונה היא להרפות ולא להוסיף כבלים ולחזק אותם. הכבלים באמצעות ההרפיה נעשים רפויים ונושרים . הבורות כבלה את התודעה והיא גרמה לגוף להיות מתוח יותר, בגלל התשוקות. ההדרכה שנתן הייתה להרפות, ולאפשר לגוף להיות רגוע יותר ולזנוח את התנפחות האגו , וכאשר גוף התודעה הופך להיות קטן וצנוע יותר, הכבלים נושרים.
כאשר שמעו הסגפנים את דברי הבודהה, הם מיד הרגישו כיצד הכבלים שכבלו את התודעה נושרים, ומהר מאד הם הגיעו להארה. חמשת הסגפנים היו כה מיומנים, ולכן הדרכה פשוטה של הבודהה סייעה להם להשיל את כבלי הבורות, מאחר והם חיו בתרבות בה תופעת הסגפנות הייתה מאד מפותחת.
ראוי להזכיר את השפעתו החשובה של מהווירה שהיה אחד הסגפנים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הודו. תרגום שמו הוא הגיבור הגדול. הוא הגיע לרמות ידע גבוהות ביותר, השתחרר בצורה מרשימה, והגיע לחלק של חכמה על טבעית. כיום יורשי תורתו של מהווירה הם הגיי'ינים. תורת הג'ייניזם היא אחת הדתותבהודו, ויש לה הרבה מן המשותף לבודהיזם. עיקרון האהימסה, העיקרון של הימנעות מגרימת נזק ליצורים חיים אומץ מתורת הג'ייניזם על ידי הבודהה. גם תורת ששת העולמות שהיא תמצית התורה הקוסמולוגית בבודהיזם, מקורה בג'ייניזם, כמו גם העיקרון של דיבור נכון.
עלינו להודות לאבות הג'ייניזם, בראש ובראשונה למהווירה.
בשינוי שעשה הבודהה, הוא בעצם הראה לסגפנים דרך חכמה להשתחרר מהכבלים. הוא הראה להם דרך המנוגדת למאמץ יתר שעשו הג'יינים .מאמץ יתר רק לעיתים , מוביל להישגים רוחניים ,ואם יש הישגים רוחניים ,הם אינם תוצר, של המאמץ עצמו, אלא עקב צרוף מקרים. הכיוון הנכון הוא הרפיה נכונה, שגם היא דורשת מאמצים, אך אלה מאמצים שנועדו להגיע למצב רפוי, והם שונים ממאמץ יתר שעלול לקרוע את כוח החיים של האדם, ולמוטט אותו. בודהה הראה איך נכון להגיע לאותן מטרות אותן רצו הסגפנים להשיג. הם הרגישו כאדם העומד מול קיר, ומנסה לעבור דרכו, כשהוא מאמין שאם יפתח כוח חזק יוכל לעשות זאת. הוא כך פוגע בגופו באמצעות המכות שהוא חווה במאמץ עקר זה. ואז מגיע הבודהה ומראה להם שיש בקיר דלת ומציע פשוט לפתוח אותה. הדרשה של ארבע האמיתות, שהייתה כה עמוקה ומובנת שנתן הבודהה בפארק הצבאים קרויה הדרשה בה הוא לראשונה סובב את גלגל הדהרמה.
את הדרשה השנייה נתן הבודהה לקרובי משפחתו: לדודתו לאשתו, לבנו רהולה , לאביו, לאננדה גיסו של הבודהה, שבזכותו ובזכות זיכרונו הנדיר תועדו דרשותיו של הבודהה. אננדה שימש משרתו האישי של הבודהה במשך עשרים וחמש שנה. הוא מסר את דרשתו גם לאנשים נוספים שחיו בארמון . דרשה זו הוא נתן על ארץ הטוהר. את הדרשה על ארבע האמיתות הוא נתן רק למי שהפך כבר להיות נזיר והתודעה שלו עברה הכנה. בדרשתו על ארץ הטוהר סיפר הבודהה על עולמות של אלים שהעונג שבהם הוא מעל ומעבר לכל מה שאדם יכול לחוות בקיום הפיזי. שוכני הארמון שהאמינו בבודהה וחיו חיים מלאי עושר חומרי, ידעו שעושר ואושר אלה הם זמניים. הוא הסביר להם שאם ייאחזו בעושר הזמני, סופו להיעלם. כשאדם עוזב את גופו עושרו נעלם וכשהוא מקבל לידה חדשה הוא יכול להיוולד במקום בו לא יהיו לו תנאי חיים נוחים כפי שיש לו. לכן חשוב לנצל את עושר החומרי והרגשי והכוח על מנת לפתחרגשות אינסופיים מהם בנויה ארץ הטוהר, בה העושר והאושר לא יילקחו מהם.
ידע זה מסר הבודהה לאננדה שהתגורר בארמון ויכול היה להשוות בין עושר ואושר זמניים לבין עושר ואושר יציבים שאינם משתנים. הבודהה הסבירמדוע אי אפשר להרוס את ארץ הטוהר: מאחר והיא נבנית מאור הרגשות האינסופיים: מחמלה, מרצון טוב, מאי תשוקה, ומשמחה. אלה הם רגשות אינסופיים היוצרים בכל המובנים מציאות טובה יותר העדיפה על המציאות הפיזית . לדרשה זו של הבודהה יש חשיבות גדולה, והשפעה על כל ההיסטוריה הבודהיסטית, מאחר והבודהה פתח את השערים שהיו קרובים לתודעתם של שומעיו. מורים בודהיסטים נהגו להסביר את התורה הבודהיסטית בשפה שהייתה מובנת לשומעים. אנו למדים מעובדה זו שכאשר אנו מלמדים דהרמה, איננו כופים על הלומדים אוסף של מילים ואוסף של רעיונות. אנו פותחים לאדם שער של תובנה הקרוב ביותר והמתאים ביותר ליכולותיו ולדעותיו. לכן הדרשה של ארבע האמיתות התאימה לסגפנים, שהיו בעלי יכולות שכליות גבוהות במיוחד, וכוחות גדולים, יכולות של אסורס חזקים המחפשים כוח חזק כדי להשתחרר.
הדרשה בארמון הייתה בעצם דרשה לאלים מאחר וקיומם של דרי הארמון דמה לקיומם של אלים סמסריים, אלים עולמניים. כאשר הוא מתאר לבני משפחתו את הארמונות השמיימיים, את ארמונות ארץ הטוהר, בהם מוצא האדם את העונג שאינו משתנה, עונג של חירות.
נכון לראות את שתי הדרשות הראשונות שנתן הבודהה, כמדברות על אותו הדבר , אך בודהה מדבר עם האנשים השונים בשפה המובנת להם. .
אם נשווה את האופן בו דיבר הבודהה עם הסגפנים והאופן בו הוא דיבר עם קרובי משפחתו, נמצא שהוא דיבר על אותו הדבר. הוא דיבר על אימון ופיתוח רגשות אינסופיים. עם הסגפנים הוא דיבר על פיתוח התנהגות נכונה וחכמה נכונה על מנת לפתח רגשות אינסופיים, ולקרובי משפחתו הציע לפתח את הרגשות האינסופיים כפי שהם, מאחר והיו להם רגשות אלה כלפי הבודהה, ורגשות אלה קושרים אותם אל הבודהה. הוא מציע להם לפתח את הרגשות האלה לרמה אינסופית, וכך הם יפתחו לעצמם ולאחרים ארמונות בשמים חסרי תלות בהרס ובקיום המשתנה.
*להעמקת הידע בנושא שתי הדרשות הראשונות מומלץ לצפות בסרטון על הסוטרה הגדולה על ארץ הטוהר של בודהה אמיטבהה.
https://youtu.be/pMQSzOOhgPQ?si=4Re82vOQN1lqSN13
Author
תולדות הבודהיזם
הרצאה3- שתי הדרשות הראשונות של הבודהה
שתי הדרשות הראשונות הבסיסיות, שנתן הבודהה לתלמידיו, בנו את הגרעין של הסנגה הבודהיסטית. הן הביאו תלמידים חזקים שעזרו לבודהה לבנות את הסנגה שלו. אלו היו תלמידים שהמקור שלהם היה שונה. הדרשה הראשונה של הבודהה הייתה הדרשה לחמשת הסגפנים שליוו אותו, על ארבע האמיתות. הוא לימד את הסגפנים על הסבל הקיים בקיום, ואת הסיבות לסבל.
באמת הראשונה הוא הסביר שהקיום הפיזי מלא סבל. האדם שקוע בסבל מיום לידתו עד יום מותו. בחייו יש מעט שמחה והרבה עצב. האדם סובל מתהליכים טבעיים של הזדקנות מחלות, מוות, אסונות ומלחמות.
את הסיבות לסבל יש לחפש בתודעתו של האדם. קיימות גם סיבות חיצוניות רבות לסבל, ואין כל אפשרות לחסל את כולן, אך ניתן לחסל את הסיבות לסבל המצויות בתודעתו של האדם.
הסיבות שבתודעתו של האדם הוא הצמא המשולש: הצמא הרגשי, הצמא לקיום שהוא הצמא לחזור שוב ושוב לחוות חוויות נעימות, והצמא לאי קיום, שהוא הצמא להרוס ולדחות בכל האמצעים חוויות שאינן נעימות.
אלה הן שתי האמיתות הראשונות: האמת על קיומו של הסבל, והאמת על סיבות הסבל.
האמת השלישית היא שקיימת נירוונה, קיים מצב שהוא מעבר לסבל. זהו מצב פנימי , והוא אינו מקום מחוץ לתודעתו של אדם בו הוא יהיה מוגן מסבל גופני ורגשי. בחיים יש כל העת טרדות, אך אנו יכולים להיות במצב בו התודעה שלנו, תהיה משוחררת מתלות בקיום הפיזי, מתלות בקיום דק ואפילו מקיום חסר צורה.קיים מצב בו התודעה יכולה להיות משוחררת ממצביה שלה.
כאשר התודעה יכולה להשתחרר מהמצבים שלה , זוהי הגדרת הנירוונה. מצבי התודעה מצויים תמיד במגע עם הסבל, מאחר והם מוגבלים על ידי התנאים החיצוניים. היכולת שלנו לגלות את ריקות התודעה מכל תלות וסבל, וממשיכה לעונג, הופכת את אוקיינוס הסמסרה שהוא כולו אינו נעים, לאוקיינוס של קיום של אלים, שהוא כולו נעים. בעוד שבעולם האלים הסמסריים קיימת סכנה של התדרדרות התודעה, הרי במצב הנירוונה סכנה זו אינה קיימת. הסבל אינו יכול לעלות שוב, ואנו מודעים להיותנו במצב משוחרר.
האמת הרביעית מבטיחה שקיימת דרך להגיע למצב הנירוונה, והדרך הקצרה ביותר היא התנהגות נכונה, ריכוז נכון של התודעה, וחכמה נכונה. את שלוש יכולות אלו ניתן לפרט על ידי הדרך המתומנת.
ארבע האמיתות היוו את הדרשה שנתן הבודהה לחמשת הסגפנים. לפני דרשה זו היו חמשת הסגפנים מודעים לידע זה. הם ידעו שהסבל נולד מסיבות פנימיות, וביצעו סיגופים על מנת להגיע לנירוונה. בעצם הם היו מודעים לשלוש האמיתות הראשונות, אך מה שלא ידעו הייתה הדרך להגיע לנירוונה, לאמת הרביעית. הם האמינו במושג דנדה שתרגום שלו הוא מקל. המשמעות של דנדה היא עונש. הם תפסו את הקיום הפיזי שלהם כעונש, כמקל על מגרעות התודעה. הם האמינו שאם הם יגרמו לעצמם עונש באמצעות סיגופים המקל יישבר, העונש יסתיים. כשמקל החיים הפיזיים יישבר, לעיתים יחד עם גופם, כך הם יגיעו למצב הנירוונה. החידוש בדרשתו של הבודהה היה בכך שהוא הפריך אמונה זו. הוא מסר שאמונה זו אינה נכונה מאחר ואין אפשרות לגרש סבל בסבל אחר. אין קשר בין היותנו גורמים לעצמנו סבל לבין האפשרות להשתחרר ממנו. מה שמשחרר הוא רק הרגעת התודעה, באמצעות התנהגות נכונה ריכוז נכון, ותובנות נכונות, התודעה יכולה להשתחרר מתלות במצבה. השחרור מן הכבלים נעשה על ידי הרפיה ולא על ידי מאמץ יתר. כאשר הבודהה מסר ידע זה חשו הסגפנים, כאילו היו בחדר חשוך שהואר באמצעות אור הנר של דבריו , זאת מאחר והתודעה שלהם הייתה מיומנות לקליטת שלוש האמיתות הראשונות. הם השקיעו מאמצים רבים על מנת לקרוע את הקשרים שכבלו את תודעתם, אך ככל שגברו המאמצים הכבלים התחזקו והעצימו את סיבלם. הבודהה הסביר שכאשר הכבלים מעיקים על האדם, הדרך הנכונה היא להרפות ולא להוסיף כבלים ולחזק אותם. הכבלים באמצעות ההרפיה נעשים רפויים ונושרים . הבורות כבלה את התודעה והיא גרמה לגוף להיות מתוח יותר, בגלל התשוקות. ההדרכה שנתן הייתה להרפות, ולאפשר לגוף להיות רגוע יותר ולזנוח את התנפחות האגו , וכאשר גוף התודעה הופך להיות קטן וצנוע יותר, הכבלים נושרים.
כאשר שמעו הסגפנים את דברי הבודהה, הם מיד הרגישו כיצד הכבלים שכבלו את התודעה נושרים, ומהר מאד הם הגיעו להארה. חמשת הסגפנים היו כה מיומנים, ולכן הדרכה פשוטה של הבודהה סייעה להם להשיל את כבלי הבורות, מאחר והם חיו בתרבות בה תופעת הסגפנות הייתה מאד מפותחת.
ראוי להזכיר את השפעתו החשובה של מהווירה שהיה אחד הסגפנים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הודו. תרגום שמו הוא הגיבור הגדול. הוא הגיע לרמות ידע גבוהות ביותר, השתחרר בצורה מרשימה, והגיע לחלק של חכמה על טבעית. כיום יורשי תורתו של מהווירה הם הגיי'ינים. תורת הג'ייניזם היא אחת הדתותבהודו, ויש לה הרבה מן המשותף לבודהיזם. עיקרון האהימסה, העיקרון של הימנעות מגרימת נזק ליצורים חיים אומץ מתורת הג'ייניזם על ידי הבודהה. גם תורת ששת העולמות שהיא תמצית התורה הקוסמולוגית בבודהיזם, מקורה בג'ייניזם, כמו גם העיקרון של דיבור נכון.
עלינו להודות לאבות הג'ייניזם, בראש ובראשונה למהווירה.
בשינוי שעשה הבודהה, הוא בעצם הראה לסגפנים דרך חכמה להשתחרר מהכבלים. הוא הראה להם דרך המנוגדת למאמץ יתר שעשו הג'יינים .מאמץ יתר רק לעיתים , מוביל להישגים רוחניים ,ואם יש הישגים רוחניים ,הם אינם תוצר, של המאמץ עצמו, אלא עקב צרוף מקרים. הכיוון הנכון הוא הרפיה נכונה, שגם היא דורשת מאמצים, אך אלה מאמצים שנועדו להגיע למצב רפוי, והם שונים ממאמץ יתר שעלול לקרוע את כוח החיים של האדם, ולמוטט אותו. בודהה הראה איך נכון להגיע לאותן מטרות אותן רצו הסגפנים להשיג. הם הרגישו כאדם העומד מול קיר, ומנסה לעבור דרכו, כשהוא מאמין שאם יפתח כוח חזק יוכל לעשות זאת. הוא כך פוגע בגופו באמצעות המכות שהוא חווה במאמץ עקר זה. ואז מגיע הבודהה ומראה להם שיש בקיר דלת ומציע פשוט לפתוח אותה. הדרשה של ארבע האמיתות, שהייתה כה עמוקה ומובנת שנתן הבודהה בפארק הצבאים קרויה הדרשה בה הוא לראשונה סובב את גלגל הדהרמה.
את הדרשה השנייה נתן הבודהה לקרובי משפחתו: לדודתו לאשתו, לבנו רהולה , לאביו, לאננדה גיסו של הבודהה, שבזכותו ובזכות זיכרונו הנדיר תועדו דרשותיו של הבודהה. אננדה שימש משרתו האישי של הבודהה במשך עשרים וחמש שנה. הוא מסר את דרשתו גם לאנשים נוספים שחיו בארמון . דרשה זו הוא נתן על ארץ הטוהר. את הדרשה על ארבע האמיתות הוא נתן רק למי שהפך כבר להיות נזיר והתודעה שלו עברה הכנה. בדרשתו על ארץ הטוהר סיפר הבודהה על עולמות של אלים שהעונג שבהם הוא מעל ומעבר לכל מה שאדם יכול לחוות בקיום הפיזי. שוכני הארמון שהאמינו בבודהה וחיו חיים מלאי עושר חומרי, ידעו שעושר ואושר אלה הם זמניים. הוא הסביר להם שאם ייאחזו בעושר הזמני, סופו להיעלם. כשאדם עוזב את גופו עושרו נעלם וכשהוא מקבל לידה חדשה הוא יכול להיוולד במקום בו לא יהיו לו תנאי חיים נוחים כפי שיש לו. לכן חשוב לנצל את עושר החומרי והרגשי והכוח על מנת לפתחרגשות אינסופיים מהם בנויה ארץ הטוהר, בה העושר והאושר לא יילקחו מהם.
ידע זה מסר הבודהה לאננדה שהתגורר בארמון ויכול היה להשוות בין עושר ואושר זמניים לבין עושר ואושר יציבים שאינם משתנים. הבודהה הסבירמדוע אי אפשר להרוס את ארץ הטוהר: מאחר והיא נבנית מאור הרגשות האינסופיים: מחמלה, מרצון טוב, מאי תשוקה, ומשמחה. אלה הם רגשות אינסופיים היוצרים בכל המובנים מציאות טובה יותר העדיפה על המציאות הפיזית . לדרשה זו של הבודהה יש חשיבות גדולה, והשפעה על כל ההיסטוריה הבודהיסטית, מאחר והבודהה פתח את השערים שהיו קרובים לתודעתם של שומעיו. מורים בודהיסטים נהגו להסביר את התורה הבודהיסטית בשפה שהייתה מובנת לשומעים. אנו למדים מעובדה זו שכאשר אנו מלמדים דהרמה, איננו כופים על הלומדים אוסף של מילים ואוסף של רעיונות. אנו פותחים לאדם שער של תובנה הקרוב ביותר והמתאים ביותר ליכולותיו ולדעותיו. לכן הדרשה של ארבע האמיתות התאימה לסגפנים, שהיו בעלי יכולות שכליות גבוהות במיוחד, וכוחות גדולים, יכולות של אסורס חזקים המחפשים כוח חזק כדי להשתחרר.
הדרשה בארמון הייתה בעצם דרשה לאלים מאחר וקיומם של דרי הארמון דמה לקיומם של אלים סמסריים, אלים עולמניים. כאשר הוא מתאר לבני משפחתו את הארמונות השמיימיים, את ארמונות ארץ הטוהר, בהם מוצא האדם את העונג שאינו משתנה, עונג של חירות.
נכון לראות את שתי הדרשות הראשונות שנתן הבודהה, כמדברות על אותו הדבר , אך בודהה מדבר עם האנשים השונים בשפה המובנת להם. .
אם נשווה את האופן בו דיבר הבודהה עם הסגפנים והאופן בו הוא דיבר עם קרובי משפחתו, נמצא שהוא דיבר על אותו הדבר. הוא דיבר על אימון ופיתוח רגשות אינסופיים. עם הסגפנים הוא דיבר על פיתוח התנהגות נכונה וחכמה נכונה על מנת לפתח רגשות אינסופיים, ולקרובי משפחתו הציע לפתח את הרגשות האינסופיים כפי שהם, מאחר והיו להם רגשות אלה כלפי הבודהה, ורגשות אלה קושרים אותם אל הבודהה. הוא מציע להם לפתח את הרגשות האלה לרמה אינסופית, וכך הם יפתחו לעצמם ולאחרים ארמונות בשמים חסרי תלות בהרס ובקיום המשתנה.
*להעמקת הידע בנושא שתי הדרשות הראשונות מומלץ לצפות בסרטון על הסוטרה הגדולה על ארץ הטוהר של בודהה אמיטבהה.
https://youtu.be/pMQSzOOhgPQ?si=4Re82vOQN1lqSN13
