נושא הסקנדהות , הוא אחד הנושאים המרכזיים בתורתו של בודהה. המילה "סקנדהות" הינה בשפה הסנסקריט, ופירושה הוא: 'ערימות של קיום'. כל מה שקיים, כל מה שקשור לקיום ונוגע לקיום, מורכב מחלקיקים, כלומר, הוא אינו שלם ואינו רציף או תמידי. לכן, הסקנדהות, או "ערמות הקיום", הן למעשה ערימות או הצטברויות (accumulation) של חלקיקים של קיום אנושי, ממש כפי שניתן לדמיין ערימות של חול או אדמה. באופן שיטתי- מדיטטיבי, קיימות חמש קבוצות, הנבדלות זו מזו בסוגי ההצטברויות.
הסקנדהה הראשונה היא ערימה של חומר (matter), כלומר, ערימה של חלקיקים הקשורה בגוף הפיזי, הגוף החומרי.
הסקנדהה השנייה היא ערימה של חושים גופניים, (ראיה, שמיעה, טעם, ריח, תחושות פיזיות), תפיסות חושיות ( שמיעתית, חזותית, חושית-מגופנית, מרחבית, ועוד ) ואיברי פעולה (עיניים, אוזניים, אף, לשון. ידיים, רגליים, איברי מין , מערכת העיכול והלשון). הם נקראים בשם כולל 'אינדריות', מושג שמתייחס לכל היכולות הגופניות.
הלשון קשורה לשני תפקודים: גם למערכת העיכול – חוש הטעם, וגם לדיבור. במילים אחרות, 'אינדריות' הן מערכות של הגוף הקולטות מהעולם החומרי חומר ואנרגיה, ומערכת של הגוף שפולטת אנרגיה, ופועלת בעולם.)
הסקנדהה השלישית מתוארת כמעין ערימה של תפיסות של העולם. המושג הזה נראה מעורפל, ולא במקרה, מכיוון שאחת התכונות של הסקנדהה השלישית היא הערפל הפנימי, שמבהיר את כל הדברים חוץ מאשר את עצמו. הערפל הפנימי עוטף את כל המחשבות והתפיסות, ועל ידי כך מבהיר אותם, אך אינו מבהיר את עצמו, ולכן היא ה'לא ידוע' שקיים בתוכנו. אולם, בשל העובדה, שהיא נוטה להבהיר את כל הדברים חוץ מאשר את עצמה, היא עושה פעולות מתוך משמעות והיגיון. אפשר לכנות סקנדהה זו 'המשגה'.
הסקנדהה הרביעית היא סקנדהה של הרצון וכח הרצון. בסקנדהה זו- ברצון- נשמרות גם נטיות התודעה, שנבנו ברצף החיים הקודמים, הידועות בכינויין 'סמסקרות'. קשה להגדיר את נטיות התודעה, או לראותן . נטיות התודעה נמצאות במחשכי הלב, היכן שנולד הרצון. זהו ה'תת מודע', האזור שמפעיל אותנו, אך נסתר ממודעותנו ומתפיסתנו. הכוח של הסמסקרות חזק ועוצמתי מאוד. כאשר הוא מתעוות הוא מייצר סוגים של שיגעון, אולם, בצורתו הבריאה, זה הכוח, שמפעיל את כל פונקציות הקיום שלנו, מעניק אנרגיה לחיים: לנשימה, לפעימות הלב וכו', ואף אחראי על הקיום הרציף של כל הפעולות הגופניות. אפשר לכנות סקנדהה זו 'סופר מיינד'.
הסקנדהה החמישית היא הזיכרון, במובן של תודעה. זוהי אינה התודעה הגבוהה והטהורה, אלא תודעה כפי שאנו מכירים אותה, תודעה שקולטת את הדברים, והיא נתונה לשינוי וחשופה לסבל. תודעה זו, בניגוד לתודעה הטהורה, הינה נטולת כל שלמות פנימית. היא מורכבת מחלקיקים שונים, המנוגדים זה לזה, ולכן היא נוטה לפיצולים, דבר המהווה בסיס לקונפליקטים ולייצור של סבל. התודעה המשוחררת, עליה מדבר בודהה הינה מעבר לחמש הסקנדהות.
חשוב לציין, שהסקנדהה החמישית, שונה מהסקנדהות האחרות בעדינותה. ניתן לתאר אותה כמעין מסך, שעליו ניתן להקרין הכל, אך הוא אינו מתמזג עם התוכן המוקרן עליו. דימוי נוסף, שיכול לסייע בהבנת איכות הסקנדהה החמישית, הוא של ראי, אשר משקף את מה שמשתקף בו, אך נשאר ריק מכל ההשתקפויות . סקנדהה זו של הזיכרון, הינה, למעשה ,היכולת עצמה לזכור ולשקף, ולא תוכנן של החוויות עצמן. היא הכח של הזיכרון, ולא תוכנו. ניתן להקביל זאת לזיכרון של מחשב, שיכול להכיל מטען של תוכן, אך בו בעת, גם להיות מרוקן ממנו. בנוסף, בייחס לסקנדהות האחרות, רמת הרציפות גבוהה יותר בסקנדהה החמישית, מאשר בסקנדהות האחרות.
בין חמש הסקנדהות הללו מתקיימת דינמיקה, שחשוב להכירה ולהבינה:
הסקנדהה הראשונה של הגוף הפיזי, והסקנדהה השניה של החושים, שתיהן גם יחד ,קולטות מידע מהעולם, ומזרימות אותו אל הסקנדהה העליונה: הסקנדהה החמישית- של התודעה והזיכרון. הסקנדהה הרביעית – של הרצון, נוצרת, למעשה, כתגובה לחומר, שנקלט בתודעה, והופנם בזיכרון. כפי שהוסבר בהרצאה הקודמת בנושא 'אי- דואליות', מבנה הזיכרון של האדם, קובע את האופן בו הוא מקבל ותופס את הדברים: כנעימים או לא נעימים, מקובלים או לא מקובלים, וכו', ויש לכך השפעה על תגובת המשיכה או הדחייה, שתיווצר בסקנדהה הרביעית, הסקנדהה של הרצון.
הסקנדהה השלישית- של תפיסות העולם, מהווה נקודת מפגש בין שתי הסקנדהות הראשונות: בין הכוח של התחושות שזורם מבחוץ פנימה, דרך הגוף הפיזי והחושים, לשתי הסקנדהות האחרונות: הכוח של הסקנדהה החמישית והרביעית שזורם מבפנים החוצה. בשל העובדה, ששני זרמים אלה, זורמים בכיוון הפוך, בנקודת המפגש שלהם, נוצרת מעין מערבולת , שהיא הסקנדהה השלישית. סקנדהה זו, היא, למעשה, 'האישיות' שלנו. כך, שאישיותנו נוצרת ומתהווה כתוצאה מהמפגש בין מה שזורם מהעולם לתוכנו: ובין האופן בו אנו תופסים, מבינים ומפנימים אל תוך הזיכרון, את מה שהגיע אלינו מהעולם, והרצון שמתעורר בעקבות זאת, לרבות הפעולות המתעוררות כתוצאה מכך. בנקודת המפגש בין שני הזרמים הללו ההפוכים בכיוונם, בשל המערבולת שנוצרת יש ערפול ועכירות. תהליך זה דומה למה שקורה כאשר נכנסים לאגם אשר בתחתיתו יש בוץ, ומערבלים בו את המים. חלקיקי הבוץ מתערבלים במים, והם הופכים עכורים. במילים אחרות, אישיות הינה, למעשה, אך ורק תופעה של ערבוב של זרם של תחושות שזורם מן החוץ פנימה, ותגובות של תודעה שזורמות מבפנים החוצה. את ה"בלגן" שנוצר בנקודת המפגש, אפשר לכנות גם "התיאטרון הפנימי".
להבנת האישיות של האדם דרך הבנת היווצרותה של הסקנדהה השלישית, יש ערך רב. על מנת להצליח לתפוס את הדהרמה הבודהיסטית באופן נכון, חשוב להימנע מלתת מקום של כבוד לאישיות. שמות וכינויים לאישיות, כמו: התיאטרון הפנימי, הבלגאן הפנימי, השערוריה הפנימית, עשויים לעזור מעט, להפחית את ההזדהות עם האישיות ואת האחיזה בדעותיה.
כאשר אנו מתעוררים לראות את האישיות במערומיה: מורכבת מחלקיקים, חסרת כל אחידות או יציבות, חסרת כל טבע או מהות משל עצמה, אנחנו מפסיקים להיות צדקניים. זוהי נקודה חשובה, כי צדקנות מהווה אחד מהגורמים המשמעותיים, שכובלים את התודעה אל העולמות התחתונים. צדקנות- זוהי, למעשה, אמונה, שהאישיות שלנו טובה יותר מאישיותם של אחרים, ושדעותינו נכונות אבסולוטית, לעומת דעות של אחרים שהינן שגויות מיסודן. אחיזה באישיות תמיד תוביל למקום הזה. האמונה העיקשת בצדקתנו, תייצר, תמיד, חוויה של התנשאות ועליונות על פני האחרים. מעניין ומפתיע לגלות, שגם כאשר אנשים חולקים מערכת דעות ואמונות זהה או דומה, נוצרים קונפליקטים ומחלוקות במהלך הזמן, מהר מין המצופה. כך, שבסופו של דבר, אדם צדקן, נשאר לבדו, עם אשליית האמת, בה הוא אוחז. זוהי אשליה, שהאישיות נוטה "למכור" לנו, בשל היותה "תיאטרון של צדקנות". הבנה זו, מהווה צעד משמעותי מאוד להרגעת התודעה, וצעד משמעותי מאוד לכיוון התודעה האחידה, שנמצאת בכל מקום, בכל גוף, ומעבר לכל גוף. זוהי תודעה של אור אינסופי ורגשות אינסופיים, וניתן לגלותה, רק אם וכאשר סוגרים את התיאטרון הפנימי.
לסיכום:
כפי שהכותרת של ההרצאה מרמזת, מהווה הרצאה זו מבוא לאחד הנושאים היותר קשים לתפיסה והבנה בדהרמה הבודהיסטית. זהו נושא מורכב, שיש לו רבדים רבים. לצורך היכרות ראשונית עם נושא זה, מתמקדת הרצאה זו ברובד האנליטי, ומנסה לעורר הבנה והיכרות עם חמש הסקנדהות, והדינמיקה שנוצרת ביניהן. הבנת נושא הסקנדהות, גם אם ברמה ראשונית, יכולה לסייע לתהליך החירות. כאשר אנו רואים, שכל הדברים , לרבות הגוף, הרגשות, התפיסות, הכוח שמפעיל אותנו מבפנים ומניע את הרצון, יכולת הזיכרון שלנו, וכל מכלול הדברים מהם מורכב הקיום הפיזי, הנפשי והרגשי שלנו, לרבות כל מערך הזהויות וההזדהויות שלנו עם עצמנו ועם העולם, כפי שאנו תופסים אותו, הנו למעשה לא יותר מחמש ערימות של תופעות , שהינן הבניות זמניות , וברות חלוף, רמת ההזדהות שלנו איתן יכולה להיחלש באופן הדרגתי. הבנה זו, גם אם היא אנליטית, יש ביכולתה להאיר את עינינו לכך, שכל מרכיבי הקיום האלה, מייצרים דרמות שהן זמניות מטבען, כמעין גלים, שכפי שהם עולים, כך הם גם יורדים. כאשר אנחנו תופסים את כל מה שמעורר בנו רצון, משיכה ונטייה להיאחז, כערימות של סקנדהות, שמייצרות דרמה זמנית, רמת הרגישות של התודעה מתמתנת ויורדת, וזה מקטין את רמת הרגישות לסבל, ומסייע להפחתתו. הכוח האנליטי מאפשר לתודעה לרסן את עצמה, ואת מאמציה הלא מיומנים, על ידי כך, שהיא הורסת הבניות, שאינן נכונות. כמו: "שלי", ו"אני", הבניות שמגבירות הזדהות עם שם וצורה, ומגבירות את הצמא המשולש. הריסתן של הבניות אלו, "מקטינה את האש" של העלבון והכעס בתודעה, וכתוצאה מכך, הופכים המחשבות והרגשות לנסבלים יותר. הפחתת עוצמת הסבל מאפשרת לתודעה להרגיע את עצמה באופן יותר אפקטיבי, ממש כפי שהורה מנחם ברוך את ילדו במצבים של כעס, עלבון או תסכול. אמנם, חשוב להכיר בכך, שזהו גבול הפוטנציאל של הגישה האנליטית. היא יכולה, כאמור, להפחית את הרגישות ולהקטין את הסבל, אך לא לשחרר את התודעה באופן מוחלט מאחיזה ודחייה. שחרור עמוק יותר מחייב אקומולציות של מעשים טובים יחד עם חוכמה מדיטטיבית. הצטברויות אלה פורמות בהדרגה את קשרי האחיזה והדחייה באופן סופי. אך, עדיין, כאמור, להפחתת הסבל באמצעות כלים אנליטיים, יש ערך עצום בדרך לחירות, כי כאשר רמת הסבל גבוהה מדי, קשה לגייס את הכוחות הנדרשים על מנת ליצור סדק בצמא המשולש, כזה שיאפשר להיפתח לדהרמה, ולהתמיד בדרך אל החירות.
Author
נושא הסקנדהות , הוא אחד הנושאים המרכזיים בתורתו של בודהה. המילה "סקנדהות" הינה בשפה הסנסקריט, ופירושה הוא: 'ערימות של קיום'. כל מה שקיים, כל מה שקשור לקיום ונוגע לקיום, מורכב מחלקיקים, כלומר, הוא אינו שלם ואינו רציף או תמידי. לכן, הסקנדהות, או "ערמות הקיום", הן למעשה ערימות או הצטברויות (accumulation) של חלקיקים של קיום אנושי, ממש כפי שניתן לדמיין ערימות של חול או אדמה. באופן שיטתי- מדיטטיבי, קיימות חמש קבוצות, הנבדלות זו מזו בסוגי ההצטברויות.
הסקנדהה הראשונה היא ערימה של חומר (matter), כלומר, ערימה של חלקיקים הקשורה בגוף הפיזי, הגוף החומרי.
הסקנדהה השנייה היא ערימה של חושים גופניים, (ראיה, שמיעה, טעם, ריח, תחושות פיזיות), תפיסות חושיות ( שמיעתית, חזותית, חושית-מגופנית, מרחבית, ועוד ) ואיברי פעולה (עיניים, אוזניים, אף, לשון. ידיים, רגליים, איברי מין , מערכת העיכול והלשון). הם נקראים בשם כולל 'אינדריות', מושג שמתייחס לכל היכולות הגופניות.
הלשון קשורה לשני תפקודים: גם למערכת העיכול – חוש הטעם, וגם לדיבור. במילים אחרות, 'אינדריות' הן מערכות של הגוף הקולטות מהעולם החומרי חומר ואנרגיה, ומערכת של הגוף שפולטת אנרגיה, ופועלת בעולם.)
הסקנדהה השלישית מתוארת כמעין ערימה של תפיסות של העולם. המושג הזה נראה מעורפל, ולא במקרה, מכיוון שאחת התכונות של הסקנדהה השלישית היא הערפל הפנימי, שמבהיר את כל הדברים חוץ מאשר את עצמו. הערפל הפנימי עוטף את כל המחשבות והתפיסות, ועל ידי כך מבהיר אותם, אך אינו מבהיר את עצמו, ולכן היא ה'לא ידוע' שקיים בתוכנו. אולם, בשל העובדה, שהיא נוטה להבהיר את כל הדברים חוץ מאשר את עצמה, היא עושה פעולות מתוך משמעות והיגיון. אפשר לכנות סקנדהה זו 'המשגה'.
הסקנדהה הרביעית היא סקנדהה של הרצון וכח הרצון. בסקנדהה זו- ברצון- נשמרות גם נטיות התודעה, שנבנו ברצף החיים הקודמים, הידועות בכינויין 'סמסקרות'. קשה להגדיר את נטיות התודעה, או לראותן . נטיות התודעה נמצאות במחשכי הלב, היכן שנולד הרצון. זהו ה'תת מודע', האזור שמפעיל אותנו, אך נסתר ממודעותנו ומתפיסתנו. הכוח של הסמסקרות חזק ועוצמתי מאוד. כאשר הוא מתעוות הוא מייצר סוגים של שיגעון, אולם, בצורתו הבריאה, זה הכוח, שמפעיל את כל פונקציות הקיום שלנו, מעניק אנרגיה לחיים: לנשימה, לפעימות הלב וכו', ואף אחראי על הקיום הרציף של כל הפעולות הגופניות. אפשר לכנות סקנדהה זו 'סופר מיינד'.
הסקנדהה החמישית היא הזיכרון, במובן של תודעה. זוהי אינה התודעה הגבוהה והטהורה, אלא תודעה כפי שאנו מכירים אותה, תודעה שקולטת את הדברים, והיא נתונה לשינוי וחשופה לסבל. תודעה זו, בניגוד לתודעה הטהורה, הינה נטולת כל שלמות פנימית. היא מורכבת מחלקיקים שונים, המנוגדים זה לזה, ולכן היא נוטה לפיצולים, דבר המהווה בסיס לקונפליקטים ולייצור של סבל. התודעה המשוחררת, עליה מדבר בודהה הינה מעבר לחמש הסקנדהות.
חשוב לציין, שהסקנדהה החמישית, שונה מהסקנדהות האחרות בעדינותה. ניתן לתאר אותה כמעין מסך, שעליו ניתן להקרין הכל, אך הוא אינו מתמזג עם התוכן המוקרן עליו. דימוי נוסף, שיכול לסייע בהבנת איכות הסקנדהה החמישית, הוא של ראי, אשר משקף את מה שמשתקף בו, אך נשאר ריק מכל ההשתקפויות . סקנדהה זו של הזיכרון, הינה, למעשה ,היכולת עצמה לזכור ולשקף, ולא תוכנן של החוויות עצמן. היא הכח של הזיכרון, ולא תוכנו. ניתן להקביל זאת לזיכרון של מחשב, שיכול להכיל מטען של תוכן, אך בו בעת, גם להיות מרוקן ממנו. בנוסף, בייחס לסקנדהות האחרות, רמת הרציפות גבוהה יותר בסקנדהה החמישית, מאשר בסקנדהות האחרות.
בין חמש הסקנדהות הללו מתקיימת דינמיקה, שחשוב להכירה ולהבינה:
הסקנדהה הראשונה של הגוף הפיזי, והסקנדהה השניה של החושים, שתיהן גם יחד ,קולטות מידע מהעולם, ומזרימות אותו אל הסקנדהה העליונה: הסקנדהה החמישית- של התודעה והזיכרון. הסקנדהה הרביעית – של הרצון, נוצרת, למעשה, כתגובה לחומר, שנקלט בתודעה, והופנם בזיכרון. כפי שהוסבר בהרצאה הקודמת בנושא 'אי- דואליות', מבנה הזיכרון של האדם, קובע את האופן בו הוא מקבל ותופס את הדברים: כנעימים או לא נעימים, מקובלים או לא מקובלים, וכו', ויש לכך השפעה על תגובת המשיכה או הדחייה, שתיווצר בסקנדהה הרביעית, הסקנדהה של הרצון.
הסקנדהה השלישית- של תפיסות העולם, מהווה נקודת מפגש בין שתי הסקנדהות הראשונות: בין הכוח של התחושות שזורם מבחוץ פנימה, דרך הגוף הפיזי והחושים, לשתי הסקנדהות האחרונות: הכוח של הסקנדהה החמישית והרביעית שזורם מבפנים החוצה. בשל העובדה, ששני זרמים אלה, זורמים בכיוון הפוך, בנקודת המפגש שלהם, נוצרת מעין מערבולת , שהיא הסקנדהה השלישית. סקנדהה זו, היא, למעשה, 'האישיות' שלנו. כך, שאישיותנו נוצרת ומתהווה כתוצאה מהמפגש בין מה שזורם מהעולם לתוכנו: ובין האופן בו אנו תופסים, מבינים ומפנימים אל תוך הזיכרון, את מה שהגיע אלינו מהעולם, והרצון שמתעורר בעקבות זאת, לרבות הפעולות המתעוררות כתוצאה מכך. בנקודת המפגש בין שני הזרמים הללו ההפוכים בכיוונם, בשל המערבולת שנוצרת יש ערפול ועכירות. תהליך זה דומה למה שקורה כאשר נכנסים לאגם אשר בתחתיתו יש בוץ, ומערבלים בו את המים. חלקיקי הבוץ מתערבלים במים, והם הופכים עכורים. במילים אחרות, אישיות הינה, למעשה, אך ורק תופעה של ערבוב של זרם של תחושות שזורם מן החוץ פנימה, ותגובות של תודעה שזורמות מבפנים החוצה. את ה"בלגן" שנוצר בנקודת המפגש, אפשר לכנות גם "התיאטרון הפנימי".
להבנת האישיות של האדם דרך הבנת היווצרותה של הסקנדהה השלישית, יש ערך רב. על מנת להצליח לתפוס את הדהרמה הבודהיסטית באופן נכון, חשוב להימנע מלתת מקום של כבוד לאישיות. שמות וכינויים לאישיות, כמו: התיאטרון הפנימי, הבלגאן הפנימי, השערוריה הפנימית, עשויים לעזור מעט, להפחית את ההזדהות עם האישיות ואת האחיזה בדעותיה.
כאשר אנו מתעוררים לראות את האישיות במערומיה: מורכבת מחלקיקים, חסרת כל אחידות או יציבות, חסרת כל טבע או מהות משל עצמה, אנחנו מפסיקים להיות צדקניים. זוהי נקודה חשובה, כי צדקנות מהווה אחד מהגורמים המשמעותיים, שכובלים את התודעה אל העולמות התחתונים. צדקנות- זוהי, למעשה, אמונה, שהאישיות שלנו טובה יותר מאישיותם של אחרים, ושדעותינו נכונות אבסולוטית, לעומת דעות של אחרים שהינן שגויות מיסודן. אחיזה באישיות תמיד תוביל למקום הזה. האמונה העיקשת בצדקתנו, תייצר, תמיד, חוויה של התנשאות ועליונות על פני האחרים. מעניין ומפתיע לגלות, שגם כאשר אנשים חולקים מערכת דעות ואמונות זהה או דומה, נוצרים קונפליקטים ומחלוקות במהלך הזמן, מהר מין המצופה. כך, שבסופו של דבר, אדם צדקן, נשאר לבדו, עם אשליית האמת, בה הוא אוחז. זוהי אשליה, שהאישיות נוטה "למכור" לנו, בשל היותה "תיאטרון של צדקנות". הבנה זו, מהווה צעד משמעותי מאוד להרגעת התודעה, וצעד משמעותי מאוד לכיוון התודעה האחידה, שנמצאת בכל מקום, בכל גוף, ומעבר לכל גוף. זוהי תודעה של אור אינסופי ורגשות אינסופיים, וניתן לגלותה, רק אם וכאשר סוגרים את התיאטרון הפנימי.
לסיכום:
כפי שהכותרת של ההרצאה מרמזת, מהווה הרצאה זו מבוא לאחד הנושאים היותר קשים לתפיסה והבנה בדהרמה הבודהיסטית. זהו נושא מורכב, שיש לו רבדים רבים. לצורך היכרות ראשונית עם נושא זה, מתמקדת הרצאה זו ברובד האנליטי, ומנסה לעורר הבנה והיכרות עם חמש הסקנדהות, והדינמיקה שנוצרת ביניהן. הבנת נושא הסקנדהות, גם אם ברמה ראשונית, יכולה לסייע לתהליך החירות. כאשר אנו רואים, שכל הדברים , לרבות הגוף, הרגשות, התפיסות, הכוח שמפעיל אותנו מבפנים ומניע את הרצון, יכולת הזיכרון שלנו, וכל מכלול הדברים מהם מורכב הקיום הפיזי, הנפשי והרגשי שלנו, לרבות כל מערך הזהויות וההזדהויות שלנו עם עצמנו ועם העולם, כפי שאנו תופסים אותו, הנו למעשה לא יותר מחמש ערימות של תופעות , שהינן הבניות זמניות , וברות חלוף, רמת ההזדהות שלנו איתן יכולה להיחלש באופן הדרגתי. הבנה זו, גם אם היא אנליטית, יש ביכולתה להאיר את עינינו לכך, שכל מרכיבי הקיום האלה, מייצרים דרמות שהן זמניות מטבען, כמעין גלים, שכפי שהם עולים, כך הם גם יורדים. כאשר אנחנו תופסים את כל מה שמעורר בנו רצון, משיכה ונטייה להיאחז, כערימות של סקנדהות, שמייצרות דרמה זמנית, רמת הרגישות של התודעה מתמתנת ויורדת, וזה מקטין את רמת הרגישות לסבל, ומסייע להפחתתו. הכוח האנליטי מאפשר לתודעה לרסן את עצמה, ואת מאמציה הלא מיומנים, על ידי כך, שהיא הורסת הבניות, שאינן נכונות. כמו: "שלי", ו"אני", הבניות שמגבירות הזדהות עם שם וצורה, ומגבירות את הצמא המשולש. הריסתן של הבניות אלו, "מקטינה את האש" של העלבון והכעס בתודעה, וכתוצאה מכך, הופכים המחשבות והרגשות לנסבלים יותר. הפחתת עוצמת הסבל מאפשרת לתודעה להרגיע את עצמה באופן יותר אפקטיבי, ממש כפי שהורה מנחם ברוך את ילדו במצבים של כעס, עלבון או תסכול. אמנם, חשוב להכיר בכך, שזהו גבול הפוטנציאל של הגישה האנליטית. היא יכולה, כאמור, להפחית את הרגישות ולהקטין את הסבל, אך לא לשחרר את התודעה באופן מוחלט מאחיזה ודחייה. שחרור עמוק יותר מחייב אקומולציות של מעשים טובים יחד עם חוכמה מדיטטיבית. הצטברויות אלה פורמות בהדרגה את קשרי האחיזה והדחייה באופן סופי. אך, עדיין, כאמור, להפחתת הסבל באמצעות כלים אנליטיים, יש ערך עצום בדרך לחירות, כי כאשר רמת הסבל גבוהה מדי, קשה לגייס את הכוחות הנדרשים על מנת ליצור סדק בצמא המשולש, כזה שיאפשר להיפתח לדהרמה, ולהתמיד בדרך אל החירות.
