אלים רדומים, פרק 14: הכלב והלחמניה

ביום חורפי צונן עמדתי בתחנת אוטובוס, והמתנתי. השמש עוד לא זרחה, אך המאפיה ליד התחנה כבר תססה חיים, וריחו של לחם טרי נישא אל מעבר לדלתות המוארות. במשך זמן מה שקלתי את האפשרות לקנות לחם, אבל פחדתי לפספס את האוטובוס. לפתע שמתי לב לכלב קטן שהתקרב ונעץ בי מבט. מבט זה היה רב-הבעה. נכנסתי בצייתנות אל המאפיה וקניתי לחמניה בשביל הכלב. כשחזרתי לתחנת האוטובוס, גיליתי למרבה הפתעתי שנעלמו עקבותיו של הכלב. הוא לא נראה במרחק ואף לא מעבר לפינה כשרצתי לחפש את פושט היד שנעלם. קניית הלחמניה קרתה בן-רגע, ולכן לא היה לי ברור כיצד הכלב הספיק להיעלם. כך, בזכות התערבותו של הכלב, אכלתי את הלחמניה שלא העזתי לקנות בשביל עצמי. זה הוא אחד מן הסיפורים שעוזרים להבין שכאשר אנחנו בטוחים שפעלנו לטובת מישהו, פעולה זו נעשתה לטובתינו. אולם, לא תמיד אמת זו כה ברורה כמו במקרה עם הכלב והלחמניה.

זהו הפרק הארבעה-עשר מתוך הספר "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכתה של סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית. למידע נוסף וליצירת קשר עמנו: http://www.three-vajras.com/he/ https://www.facebook.com/mudrayoga.israel