אלים רדומים, פרק 27: ילדי רחוב

פעם אחת יצא לי לבדר חבורת ילדים במשחק. היו לי שלושה חלוקי נחל כמעט זהים. אחד סומן בצבע לבן, השני – בצבע אדום, והשלישי – בצבע שחור. בכל פעם החזקתי אחד מן החלוקים בידי והצעתי לילדים לנחש מה צבע הסימון עליו. הילדים צעקו תשובות באופן שרירותי, ולרוב טעו. רק אחד מהם ניחש נכון ברוב המקרים איזה חלוק נמצא בידי. זה היה ילד שלא ליקק דבש בחיי המשפחה. הוא היה צריך לטפל באחיו הקטנים, ובאותה העת להישמר תמיד מהתקפי זעם של אימו השתיינית. הצורך התמידי לתמרן בתנאי החיים הלא פשוטים פיתח בו יכולות על-טבעיות.

פעמים רבות ילדי רחוב מפתחים רגישות וקליטה יוצאות מן הכלל. אולם, רק אלו מהם שרותמים את כוח האינטואיציה לבחירות מוסריות נוחלים הצלחה אמיתית. בסנסארה (saṃsāra) כל היצורים הם ילדי רחוב. הם סופגים מכות וזעם מצד הורים רעי לב שיכורים, שהם תשוקה והיקשרות אל הגוף. הם נאלצים לטפל באחים הקטנים, שהם רעב וצורך בשינה, ובאותה העת למצוא את הדרך לידיעת האמת בעולם שבו אין דבר יציב וקבוע.

זהו הפרק העשרים ושבעה מתוך הספר "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכתה של סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית. למידע נוסף וליצירת קשר עמנו: http://www.three-vajras.com/he/ https://www.facebook.com/mudrayoga.israel