ארבע הברהמה ויהארות הם ארבעת הרגשות האינסופיים. הם נקראים כך, כי הם מהווים משכנים של ברהמה- של התודעה הטהורה, התודעה האחידה, שהיא הפוטנציאל הקיים בכל היצורים החיים בעולם בני האנוש ובעולם האלים. 'ברהמה' הוא הפוטנציאל אשר קיים בכל יצור לפתח תודעה אחידה . ניתן לומר, שכאשר אדם מגיע לחרות הוא מציל את העולם כולו, כי השחרור שלו עצמו משפיע באופן משמעותי על כל מי שנמצא עימו במגע. כל מי שנמצא בקשר קרמתי ממושך עם אדם, שהגיע למצב של שחרור מלא, מקבל, אף הוא, הזדמנות להגיע לשחרור ולחרות, אם לא בחיים האלה אז בחיים הבאים. במילים אחרות, ההגעה לחרות, משמעותה, מימוש הפוטנציאל של תודעה אחידה, תודעה של ברהמה.
ארבעת הרגשות האינסופיים עליהם דיבר הבודהה, הם: רצון טוב (ידידות אמיתית), חמלה, אי-תשוקה (שלווה), ושמחה. זהו גם הסדר בו הציג הבודהה את הרגשות האינסופיים.
כל אחד מהרגשות הללו, מכיל בתוכו רגשות אינסופיים נוספים, המהווים מעין תת גוונים של הרגשות הבסיסיים, אך חשוב תחילה להכיר ולהבין את מהותם של ארבעת הרגשות עליהם דיבר הבודהה בדרשה השנייה על ארץ הטוהר, אותה נשא בפני בני משפחתו וקרוביו, לאחר שהגיע להארה.
רצון טוב או ידידות אמיתית, כשמו כן הוא. תמציתו של רגש זה, היא נתינת שלווה ליצורים אחרים. כלומר, נתינת כל האופציות וההזדמנויות להגיע לחרות.
חמלה רגש זה מכיל מספר רגשות אשר מתעוררים בעקבות ההכרה בפוטנציאל של כל היצורים להיות משוחררים מסבל, ביחס לסבל בו הם שוהים בשל בורותם. תמציתה של החמלה, היא זיהוי הבורות, והטעויות שנעשות בגינה, אשר מונעות מהאדם להשתמש בפוטנציאל של תודעתו, לוכדות אותו ברשתות וכבלים סמסריים, וגורמות לו לחיות חיים של דאגה ואי חופש, עמוסי אי נחת וסבל.
שני הרגשות הללו, רצון טוב וחמלה, קשורים זה בזה בקשר של הנעה הדדית: זיהוי הסיבות אשר מייצרות את הסבל, מעורר את הרצון לפעול באופן אפקטיבי על מנת לסלקו. והרצון לפעול באופן אפקטיבי על מנת למגר את הסבל, מעורר את רגש החמלה, את ההתבוננות החכמה והעמוקה המזהה את הבורות, אשר גורמת לסבל, באופן חד ומדויק.
אי תשוקה, המכונה 'אופקשה' בבודהיזם ו'וואירגיה' ביוגה - זהו מצב של כיבוי התשוקות והסערות הרגשיות. גם המושג 'נירוואנה' מתאר מצב זה. ההגעה לרגש זה עוברת דרך הבנת האמת העמוקה, שכל מה שנולד ימות. ההכרה בזמניות של כל התופעות בחיים מביאה להבנה, שההשתנות של הדברים אליהם האדם נמשך, והיעלמותם, גורמת סבל למי שנאחזים בהם, בנסותם להשיג עליהם בעלות. הפנמתה של אמת זו, מאפשרת לפתח סוג של אינדיפרנטיות, אשר מייצרת מעין מרחק מהסערות הרגשיות, ומונעת את הסתבכות התודעה בהן. כשהתודעה מסתבכת ברגשות סוערים היא נעשית עכורה כמו אגם שעלה בוץ מקרקעיתו. לעומת זאת, תודעה שמפתחת אי-תשוקה משולה לאגם צלול שכל הבוץ שקע בקרקעיתו.
לקשר עם מורים יש ערך רב במציאת מקום מוגן מפני רגשות סוערים ותשוקות. תודעתו הגבוהה של המורה הינה צלולה ומהווה אוצר אחד מבין שלושת האוצרות. עליהם דיבר הבודהה (קיימת הרצאה בנושא). המורים מגלים את צלילות תודעתם במעשיהם, ובאמצעות הקשר עם המורה, ניתן לחוות באופן ישיר מצב של אי תשוקה. כמו כן, העמקת הלימוד בדהרמה (האוצר השני) מאפשרת להתרחק מהערכים הזמניים של חיים עולמניים, ולשמור את הברכה של המורים.
לנתינה ופעולה למען הסנגהה (האוצר השלישי) יש ערך רב בהגעה למצב של אי תשוקה. פעולות למען הסנגהה, אינן מונעות מתוך תשוקה לאושר זמני, ולכן, מבחינה עולמנית אינן נחוות או נתפסות כבעלות ערך. הפעולה למען הסנגהה משרה רוגע, הנובע מעצם מילוי החובה הדהרמתית. אי מילוי החובה כלפי הסנגהה אינו מאפשר לחוות את השלווה בצורתה הנצחית, אלא כשלווה מדיטטיבית, שהיא הישג זמני בלבד. רק כאשר אנחנו "חותמים" באמצעות שירות מסור אשר מעניק את ההבנות שלנו לסנגהה, נשארת התודעה במצב מתמשך של נירוואנה, בין אם בחיים הנוכחיים, כאשר היא משתמשת בגוף פיזי, ובין אם במצב של מוות, בו היא מתקיימת ללא גוף.
שמחה שהיא הברהמה ויהארה הרביעית, קשורה בשלושת הרגשות האינסופיים הקודמים, ואף מתבססת עליהם. השמחה עליה מדבר הבודהה אינה רגש זמני, אשר תלוי בנסיבות חיצוניות, כגון: אוכל טעים, נוף מרהיב, וכו'. זו גם אינה "שמחת החטא", שמתעוררת כאשר אדם מצליח לרמות או לגנוב מבלי להיתפס. כל אלה הן שמחות מורעלות בטבען. אמנם, שמחת החיים כשלעצמה, היא טובה במהותה, ואינה מורעלת כמובן, אך זוהי עדיין אינה השמחה עליה מדבר הבודהה.
השמחה עליה מדבר הבודהה, היא שמחה נקייה. זוהי שמחה, שחוגגת ומוקירה את החסד, שלמרות כל הטעויות שאנו עושים, ועם כל הסבל והבורות המכתימים את תודעתנו, שומרת התודעה על הפוטנציאל הטהור שלה, ולעולם אינה מאבדת אותו. ההתעוררות לאמת הזו, ממלאת אותנו בשמחה גדולה, הן עבור עצמנו, והן עבור כל היצורים החיים. ההכרה בכך, שגם אם נעשו בחירות שגויות, גם אם גרמנו סבל, תמיד קיימת אפשרות לשינוי. תמיד נוכל לבחור לשנות כיוון, לפנות לדרך של חוכמה, ולממש את הפוטנציאל הטהור הטמון בתודעתנו. אמנם, צבירות גדולות של מעשים רעים מונעות את מימוש הפוטנציאל הזה במשך גלגולי חיים רבים, אך עדיין, הפוטנציאל של התודעה, בכל מקרה, לא נעלם.
המשפט הידוע: "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן", מתייחס לזמן חייו של האדם. מבחינתו של הבודהה, במובן הדהרמתי -הנר תמיד דולק, ולכן, תמיד אפשר לתקן. גם לאחר המוות, בעולם המתים, או בלידה חדשה, התודעה ממשיכה לשמור על הפוטנציאל הטהור, ויכולה להשתחרר מהבורות, לטהר את עצמה באמצעות מעשים טובים, ולעבור למצב מואר. שום דבר לא יכול לקחת מהיצורים את האפשרות היקרה הזו, להגיע לשחרור ולהארה, וזוהי השמחה הגדולה.
