למדתי אצל המורה לשחמט האהוב עליי ביותר במשך שנה אחת בלבד. למרות זאת, במהלך שנה זו למדתי דברים רבים יותר מאשר בתקופת לימודיי אצל כל המאמנים האחרים. התכונה שייחדה אותו בין כלל מאמניי הייתה הנחיה ברורה וסבלנית. הוא פשוט ניהל שיח עם תלמידיו, והרגיל אותם להעלות שאלות ולהסיק מסקנות. כעבור שנה, שבמהלכה הוא לימד אותי, המאמן שלי נסע לעבוד ”מעבר לים“ – לפאתי סיביר, ולימודיי פסקו. מאוחר יותר בחיי הרהרתי על תקופה זו וסיומה הפתאומי, וחקרתי מה הייתה תרומתם ללימודיי הרוחניים. הגעתי למסקנה שאותן בהירות ומיומנות חשיבה דרושות כדי לתרגל ברצינות, והיעלמותה הפתאומית של הגישה ללימודים נהדרים מרמזת עד כמה יש להעריך את ההזדמנות לרכוש ידע אמיתי.

מספר שנים לאחר פרידתי מהמאמן שלי התחלתי לגלות עניין בכתיבת שירה. גמרתי מחברת עבה שלמה, אך כשקראתי את פרי עטי, נחרדתי. אז החלטתי לשרוף את המחברת במקום שיישאר בזכרוני. בחרתי לעשות זאת ליד מועדון השחמט שבו המאמן שלי הנחיל לי ביקורתיות עצמית. בזמן שהמחברת בערה בצילו של עץ, התקרבה אליי ילדה בת שמונה לערך, ושאלה: ”מה אתה עושה“?

חשתי מבוכה, אך עניתי: ”שורף מחברת מלאה בשירים גרועים“.

”איך אתה יודע שהם גרועים?“

היבטתי לעבר מדרגות הספירלה, שבהן הייתי עולה לפני מספר שנים כדי לקבל ידע אמיתי.

”קראתי את אוסף השירים מחדש, והבנתי שהתוכן שלהם לא היה שווה כתיבה“.

ללא ספק, תשובותיי בידרו את הילדה, וכמוהן מראה המחברת הלוחשת. היא חייכה באדיבות, ואמרה בנימה בוגרת מילים שהיא שמעה ככל הנראה מאמה במגוון מצבים: ”לא נורא. בהמשך הכל יצליח לך.“

”תודה,“ אמרתי, והבנתי שניתנה לי הזדמנות להשתתף בעוד שיעור.

זהו פרק שבעים מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכת סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.

למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:

http://www.three-vajras.com/he/ 

https://www.facebook.com/mudrayoga.israel

https://youtube.com/@100Rivers.School