חרק נאחז בחבל כביסה, ונתלה עליו כשגחונו פונה למעלה. הוא התנענע ברוח יחד עם החבל, והחבל היה עולמו ומהותו. אך הנה הוא ניתק מן החבל, ועף, וקול זמזומו הלך והתרחק.

מספר פעמים, בחודשים האחרונים לחייו, אליהו קשר איתי שיחה על פחדו מהמוות המתקרב. בריאותו הרעועה לא אפשרה לקוות שהוא יישאר פעיל ונייד עוד הרבה זמן. אכן, מחשבותיו על המוות הקרב לא נבעו מחרדה, אלא מהערכה צלולה של המצב. מתוך השקפת עולמו הספקנית, אליהו נמנע מלקבל תפיסה כלשהי לגבי מה שמצפה לו לאחר פטירתו. תמצית גישתו הייתה: ”כשנגיע לגשר – נעבור אותו“. ואולם, ייסורי המיתה, כמו גם הסיכון להילכד בין חיים למוות, הפחידו אותו. ידעתי עד כמה אליהו התגאה בספקנותו, והבנתי שהוא לא יפנים את ההסברים הברורים והישירים על תהליך המיתה ועל המצב שלאחר המוות, שהעניק הבודהה לתלמידיו. לכן, בזמן שמטופלי וידידי היה פורק רגשות, חיפשתי בשתיקה שער שהוא השאיר פתוח בתודעתו. לבסוף, באחד מן הימים שבהם הוא סיפר על ילדותו, ראיתי בפניו את הפתיחות שמאפשרת לאדם לצאת מעבר לגבולות של סברות מושרשות. שאלתי אותו: ”כיצד עברה לידתך? האם הייתה קלה או קשה?“ אליהו חייך, וסיפר לי שלידתו הייתה קלה מאוד עבורו ועבור אמו, שהייתה אומרת תמיד שהיא בקושי הספיקה להבחין בתהליך. מצאתי את החולייה המקשרת. ”כדאי לך לקחת בחשבון שתהליכי הלידה והמיתה דומים מבחינות רבות, ממש כמו התלבשות ופשיטת בגדים. היות שלידתך הייתה קלה קיים סיכוי גבוה לפטירה קלה“. אליהו הביט בי מבלי למצמץ במשך זמן מה. גם המסר שלא נאמר בקול הגיע אליו. הבעת פניו הפכה למרוכזת.

עברו שבועיים, ואליהו נפטר. הוא עזב את גופו כשהכרתו אינה מעורפלת, וללא סבל ממושך, יום לאחר אשפוזו.

זהו פרק שישים ותשע מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכת סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.

למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:

http://www.three-vajras.com/he/ 

https://www.facebook.com/mudrayoga.israel

https://youtube.com/@100Rivers.School