למרגלותיו של בניין קומותיים ישן ראיתי שני גבעולי שום-גבוה, שהצמיחו שתי תפרחות כדוריות, שדמו זו לזו כמו זוג תאומות. גובהם זהה, וראשיהם הסגלגלים דומים כשתי טיפות מים. כמו זוג עיניים, התפרחות דאו בגובה של כחצי מטר מעל האדמה על זוג גבעולים ארוכים וחלקים.

האדם מביט על העולם מסביבו משתי זוויות, ואחת מפעולותיה הנסתרות של התודעה היא צירוף והתאמה של שתי התמונות המתקבלות זו לזו. ביום סתווי חם ויבש אחד ביקר אותי מכר ותיק. הוא היה פסיכולוג קליני, והיו זמנים שבהם שוחחנו הרבה על פסיכותרפיה ועל דקויות התנהגותה של התודעה האנושית. ככלל, הוא היה מרוכז, והקפיד על משמעת הן של הגוף הן של הנפש. בעל חגורה שחורה בקראטה, חגורה חומה בג'ודו, ועם עשרים שנות אימונים מאחוריו, הוא העביר שיעורי קראטה לשתי קבוצות בתור תחביב, והיה מרוצה מהאפשרות למסור את ידיעותיו באומנות זו לדור הצעיר. אולם, באותו יום פניו היו נפולות, והוא היה אובד עצות. הסתבר שלאשתו נגרם זעזוע בנסיבות הבאות. לפני זמן מה אימה נפטרה במדינה אחרת. כשהתקבלה הבשורה, אשתו של מכרי הגיעה לביקור במקומות שבהם בילתה את ילדותה ואת נעוריה, כדי לנכוח בטקס ההלוויה. אל ארון הקבורה הגיעו להיפרד גם חברותיה של הבת מימי בית-הספר. אחת מהן, שהתעניינה עד מאוד באוקולטיזם, לפתע הודיעה שהיא מבחינה בתנועה של רוח חיים במנוחה. ”אנחנו עלולים לקבור אותה בעודה בחיים!“ היא קראה. קמה מהומה, ואשתו של מכרי החלה לדרוש לבצע בדיקה רפואית שתאשש את מות אימה. הבדיקה בוצעה, המוות נקבע שנית, ההלוויה נערכה, וביתה של המנוחה חזרה ארצה. אולם, המקרה הותיר בתודעתה חותם מעיק של היסטריה, והאיזון הרגשי במשפחתו של מכרי, של אשתו ושל ביתם המתבגרת הופר.

יצאנו להליכה, והצעתי לבן-שיחתי לראות שהמתח שהוא חווה מורכב משני חצאים. חצי אחד הוא הסבל שחווים כל בני משפחתו, והחצי השני הוא המצב הרצוי והנעים ביותר שמצטייר בדמיונו. לאחר מכן הצעתי לו לשבת על ספסל, ולראות את מכלול הייסורים מימינו, ואת מכלול המראות המשמחים – משמאלו. לאחר שהוא ביצע זאת, הצעתי לו לדמיין שהמתח השרוי בין שני מכלולים אלו הופך לברק עומד, ושקט להפליא, שעובר דרך הערוץ המרכזי בגופו, ומכיל בתוכו הן את השמחה הן את הסבל. מכרי ביצע את הויזואליזציה, והרגיש שהוא התרענן, ושתודעתו נרגעה. בעיניו הופיעה הבעה מרוכזת אופיינית שקושטה בחיוך קל. חשתי שהוא השיב לעצמו את ביטחון הרב-חובל שמכוון את שיט הספינה המשפחתית. אכן, אשתו החלימה אט-אט מהטראומה שחוותה, והאיזון במשפחה שב על כנו.

זהו פרק שישים ושמונה מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכת סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.

למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:

http://www.three-vajras.com/he/ 

https://www.facebook.com/mudrayoga.israel

https://youtube.com/@100Rivers.School