המורה למחול

ישבתי על ספסל ליד בית-הספר למוזיקה ולמחול, ונהניתי מרוח חמימה ומרשרוש עלי הדקלים, שהיא ניענעה קלות. בקטיפת הרוח הייתה שזורה תזמורת קקופונית, שנשמעה מהחלונות הפתוחים של הכיתות, בהן שאגו חצוצרות, צווחו כינורות, והזדעזעו מיתרים בידיהם של התלמידים הצעירים. רגיעה מבורכת ירדה עליי. בו בזמן התקרב אליי גבר צעיר בעל חזות אקספרסיבית וחיננית, ושאל אותי: ”אתה מתרגל מדיטציה, נכון?“

עניתי לו בחיוב. הגבר התיישב לידי, והתפתחה ביננו שיחה ידידותית, שבמהלכה בן-שיחתי סיפר לי על חיפושו הרוחני. מזה מספר שנים הוא עבד בתור מורה למחול בבית הספר למוזיקה ולמחול. יחסיו עם התלמידים היו מלאים בעיקר בחיבה הדדית. המורה היה חוזר מהעבודה הביתה למשפחתו, ולילדו הקטן, וגם דבר זה מילא את חייו במשמעות ובשמחה. הוא אהב לקרוא את הרצאותיו של קרישנמורטי (Krishnamurti), והיה משוכנע לחלוטין בנכונותה של הפילוסופיה שלו. כשהוא היה קורא את דבריו של קרישנמורטי, תודעתו הייתה נכנסת למצב ייחודי ונעים. הוא הגדיר את המצב הזה כשלווה. אולם, לאחרונה הוא שם לב ששלווה זו מופרת בגלל הצורך למלא את תפקידיו במשפחה, ובגלל הוראת מחול בבית הספר. הוא סבר שתקשורת עם הסובבים יצרה הפרעות במצבו השליו.

לא אחת שוחחתי עם אנשים שהיו שרויים במצב כזה. בעייתם המשותפת הייתה שהם בילבלו בין האטה של זרם מחשבותיהם, שהתרחשה בהשפעת קריאת ספרים והאזנה להרצאות, לבין שלווה. חיי היומיום הפכו למהירים מדי ולמרגיזים עבורם. בניסיון להתגוננן מהקצב המטריד של החיים אנשים אלה היו מתחבאים בבקתות קש של רעיונות כמו ”הימצאות מחוץ לגבולות התודעה הרגילה“ או ”אחיזה בתובנה מעודנת“ וכדומה. טיפין טיפין, קמלה באנשים אלה הסקרנות לחקור את עצמם. הרי חקר האישיות שלנו משמעו להיות קשובים לתגובות שהתרחשויות בחיינו מעוררות בנו. במקום חקר-עצמי, המצב של שלווה מדומה מציע לאנשים ”התבוננות חסרת שיפוטיות במתרחש“, ”אי-מאמץ“, ”גילוי-לב ופתיחות“, ”השקפה אי-דואליסטית“, וכדומה. מי שדבקים בהשקפות כאלו הופכים להיות עצבניים ורגישים לתקשורת רגילה, ש”אינה מעודנת מספיק בשבילם“, ודורשים מהסובבים בתקיפות הולכת וגדלה להתנהג בצורה שתשמור על המצב של ”שלווה“.

המורה למחול דיבר על פתיחות ועל מוכנות לקבל שינויים, והוא היה מרוצה מכך שהצליח ”לאתר“ עמית אינטלקטואל, על אף שהוא לא הבחין כיצד בפתיחות ובמוכנות שלו לקבל שינויים לא נותר מקום לאיש מלבדו. וכמו יתר האנשים ששהו במצב דומה, הוא חש אהבה כלפי כל העולם, זיהה את העולם עם עצמו, אך בפועל, חש מותש עד אין קץ מהדברים שהתרחשו בעולם זה.

”ללמד מחול! פעם אהבתי את זה, אבל כיום איני חש כל הנאה מהוראה. הצורך להתאמץ בזמן השגחה על תלמידים רבים מוציא אותי מריכוז. לטפל בילד גם קשה, אבל במקרה שלו קל לי יותר לזהות אותו כחלק מהתודעה שלי. מנגד, בזמן הוראה הכל מתפרק!“ הוא סיפר במרירות.

בקרוב נודע לי שהמורה למחול התפטר מתפקידו, לצערם של התלמידים, שהוקירו בכנות את כשרון ההוראה שלו.

לרעיון של ”אי-דואליות“ משמעות פשוטה וברורה – הכרחי ללמוד להפיק תועלת הן מחוויות נעימות והן מחוויות לא נעימות. תפיסה כזו הופכת אנשים לחזקים יותר מבחינה רוחנית ורגשית. כאשר התפיסה של ”אי-דואליות“ מתעוותת והופכת לחולנית, היא מובילה את התודעה למבוי סתום של בטלה. בדומה למים, תודעה חיונית מוצאת שלווה בפעילות של עצמה, אך כאשר היא מוקסמת מעולם הרעיונות, פלג התודעה קופא, והופך לקרח שביר וחד.

זהו פרק שבעים ושלוש מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכת סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.

למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:

http://www.three-vajras.com/he/ 

https://www.facebook.com/mudrayoga.israel

https://youtube.com/@100Rivers.School