על הדלת הקיש גבר גבה קומה וצנום בן חמישים. זה היה נציג מפקד האוכלוסין. בזמן שהוא שאל אותי שאלות, הוא שם לב לספרים שעמדו על המדפים, ורבים מהם בנושא תרגול יוגה ומדיטציה. בלי ששמנו לב, נקשרה בינינו שיחה, שבה הגבר סיפר על חוויותיו הרוחניות. הוא השתתף בקבוצות רוחניות שונות, והתוודע בהן לשיטות תרגול מגוונות. הוא אהב יותר מכל טכניקות של נשימת-יתר (היפר-ונטילציה). בבתי ספר מקצועיים ליוגה, טכניקות כאלה, אשר גורמות לאופוריה, מתורגלות רק כחלק קטן מתוך אימונים נרחבים שמיועדים להרגיע את התודעה ולהפיג מתח, כיוון שנשימת-יתר כאימון מרכזי אסורה בתכלית האיסור. אולם, בקבוצות שבהן השתתף בן-שיחתי המטרה הייתה דווקא השגת אופוריה, וכך הן משכו אליהן מבקרים שרצו לחוות ”שינויים במצבי התודעה“. הגבר דיבר בהתלהבות רבה על עונג. לדבריו, הוא נהנה בייחוד מכך שאחרי האימונים הוא הרגיש שמתוך עודף אהבה הוא מוכן לחבק אפילו ספסל.

ראיתי את מראהו התשוש, והבנתי כמה התרגילים מזיקים לבריאותו הנפשית והגופנית. היה ברור לי שבן-שיחתי לא יהיה מסוגל להקשיב לאמת המרה על הנזק שנגרם מאימוניו, שהרי הם העניקו לו אושר זמני. שאלתי אותו אם יצא לו לחוש התלהבות זהה כשהוא חיבק גזע עץ עתיק ואיתן, או פשוט בזמן שהייה בצילו. הגבר חשב זמן מה, וענה בהיסוס שאולי דבר כזה קרה לו בעבר. שאלתי אותו שאלה נוספת – האם הוא לא חושב שאבן גדולה ועץ עתיק יכולים לעורר התפעלות במגע איתם הודות לתחושת השלווה שמופצת מהם, והודות לשקיטת פרצי הרוחות של הרגשות, שמייבשים אנשים מבפנים? בן-שיחתי ענה שוב בהיסוס שגם דבר כזה ייתכן. נראה שהוא התפכח מעט, והאופוריה חשפה את ריקנותה, כשהיא צונחת כמו מתקן מתנפח. הגבר ערך את החלק הנותר של הסקר בנימה עניינית יותר, ללא חיוך או התלהבות. בעת פרידה מאיתנו, הוא הביע לפתע צער על היעדר זמן וכוחות שדרושים כדי לצלול לעולם של ידע רוחני אמיתי.

היקשרות לאופוריה היא שלב בייסורי אהבה, או במילים מקצועיות, אי-סיפוק מיני. אופוריה היא עין הסערה, ואילו אי-סיפוק מיני הוא הסערה עצמה. המרכז השקט למראית עין מהווה את המוקד שרק מעצים את הסערה המתחוללת סביבו. לכן, אופוריה היא אותה הרוח האכזרית שמנתקת את התודעה מהקרקע של שלווה.

אנשים זקנים או מזדקנים נוטים להאמין שאי-סיפוק מיני הוא דבר שהם הותירו מאחוריהם, יחד עם צעירות ימיהם. אולם, החשק לחבק ספסלים יכול להעיד על ההיפך לאדם שחוקר את רגשותיו בתשומת לב. אי-סיפוק מיני עומד מאחורי ההשתוקקות למוניטין טוב ולשבחים, שהרי התודעה מנסה למלא באמצעותם את בור התאוותנות. האווירה השוררת בקהל מעריצים לוהטים זהה לזו של אורגיה, וחשוב להבין שאם ירעיפו שבחים על סגפנים קשוחים, אפילו תודעה כמו שלהם יכולה להשתכר מהלהט הזה, שגורם ללב להאיץ את פעימותיו, ומעורר את החשק ”למצות את החיים עד תום“.

ייסורי האהבה רעבתנים – הרי לא ניתן להרוות צימאון בשתיית מים מלוחים. הם מתישים את הרוח ואת הגוף, ומונעים מהתודעה שלווה, ולכן הם אכזריים. אי-שקט גורם יאוש והיסטריה, והדבר בא לידי ביטוי בהחמרה ברגזנות ובהתפרצויות על יצורים אחרים.

פעם אחת גבר מצליח לפי מושגי החברה, בעל עניין בתחומים רוחניים מגוונים, ומפותח מבחינה אינטלקטואלית, סיפר לי בקדרות שכל הנשים מלבד אשתו מושכות אותו. אולם הסיבה לכך הייתה פשוטה – הוא לא ידע שובע, ושאף להגדלת ”הצלחתו“. לשם כך יש לכבוש שטחים חדשים, להשיג נשים חדשות. במקרה כזה רעייתו יכולה רק להרגיז מכיוון שהיא נתפסית כמכשול בדרך לחירות האישית.

בזמן רחצה, זקן בא בימים שסבל מירידה קוגניטיבית משחק עם איבר מינו, ומודיע לי בשמחה שהוא התארך. בפעם אחרת הוא מודיע לי ביגון שאיבר מינו התנוון. ”אין זו צרה,“ אמרתי לו, ”כל הדברים עוברים שינויים, אבל כדי להרגיש טוב, הכי חשוב לשלוט בידיים וברגליים“. הוא מביט בי בתימהון, ואומר: ”איזה בן-אדם! אני צריך את זה כדי להזדווג!“ תחת מוטו זה חולשה שכלית זכתה ברוב קולות בתודעתו.

ניתן להגביל את העוצמה ההרסנית של ייסורי אהבה באמצעות צמצום ההיקסמות מגופנו ומאישיותנו, ודרך חינוך עצמי לראות בגופינו ובאישיותנו אמצעים לקיום שמטרותיו הן שלווה ועשייה טובה. הצבת גבולות היא הכלי העיקרי עבור אנשים שנרתעים ממגע עם הסבל שנוכח בחיי המין שלהם. הם קוראים: ”מה צריכים לעשות אנשים שיש להם משפחה? כולם צריכים להיות נזירים? הרי זו אחת משמחות החיים!“

על אנשים כאלה להפסיק לדרוש מחיי המין עונג שמימי וסיפוק מלא. קבלת העובדה שביחסי מין, בדומה לחיים בגוף בשר ודם, יש מעט שמחה והרבה תסכול, הופכת אנשים לסבלניים ולמסורים יותר ביחסם לבני-הזוג שלהם. הם חדלים לדרוש מבני-הזוג את הבלתי-אפשרי, ומסתפקים במה שאלה מסוגלים להעניק. אנשים שמפסיקים להיות אניני טעם במיטה הופכים בקלות רבה לבני-זוג ראויים, ובאותה הקלות מתחילים לזהות בטוב לב ובחוכמה מקור של הנאה עמוקה ויציבה יותר.

כשמחלה ממושכת נחלשת הודות לשימוש מיומן בתרופות מגוונות, מתאפשרת אף החלמה מלאה. ניתן להסתתר מפני הרוח האכזרית של אי-סיפוק בתוך המסתור של שלווה פנימית. אי-סיפוק נפרד מתודעה שלווה באותו האופן שבו הקליפה נפרדת מגרעין של אגוז קלוי. הרוח האכזרית מתפוגגת במרחבים.

זהו פרק שבעים וחמש מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכת סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.

למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:

http://www.three-vajras.com/he/ 

https://www.facebook.com/mudrayoga.israel

https://youtube.com/@100Rivers.School