טבעות פיות נוצרות מפטריות שצומחות מתוך קור משותף, והן מבטאות באופן גלוי אדווה של כוח חיים. מיסטיקנים נסמכים על לוח הברקת של הרמס טריסמגיסטוס, ואומרים: ”מה שנמצא למטה דומה למה שנמצא למעלה“. כשהם מזהים בסמלים עקרונות קיום בסיסיים, הם מצליחים לתפוס את כל העולם בתור טבעת פיות חסרת גבולות.

הוטל עליי לשמור על טרקטור שעמד במרכזו של בור חפירה בפאתי העיר. מכולת מתכת שימשה בתור הבודקה שלי. בשעות היום, המכולה התלהטה תחת השמש היוקדת, וכשקראתי את הספר על שרי ראמהקרישנה ותלמידיו, לא הסתתרתי מהחום בתוך המכולה, אלא בצל הקטן שזו הטילה, וחיממה כמו תנור. לעת ערב נהיה קריר, והחלה לנשוב רוח מדברית לילית צוננת. הסתתרתי בתוך הביתן המתכתי הנייד, שעוד שמר את חומו. אולם, המכולה התקררה מהר, והקור בתוכה נהיה מקפיא עצמות, כך שהיה עדיף להתהלך בחוץ, מאשר להישאר בפנים. כדי להתחמם, התחלתי להסתובב, והתרחקתי יותר ויותר מבור החפירה. בכל מקום צמחו ערבות נמוכות, דרדרים, וסבכי שיחים ועשבים עמידים בפני החום של שעות היום. צעדתי בשבילי חול, שיצרו רכבי שטח באיזור זה. לפתע יצאתי לקרחת מקסימה ושקטה, שטופה באור ירח באמצע החורשה. במרכזה התרוממה גבעה חולית, ועליה גדל עץ שקמה גדול למדי. הגבעה הייתה מוקפת בטבעת פיות רחבה שיצרה שביל לבנבַּן בין העשבים האפורים. אי-שם הרחק, נשמעו קולות שירה שיכורים של חבורת בליינים. קולותיהם התנודדו קלות ברוח שנרגעה, והתרחקו עד שהתפוגגו. בדממה הלילית הדקה, חשתי את עצמי אל עולמני המתהלך בחורשה מקודשת. הנחתי בגבעה ענף ששימש אותי בתור מטה, ובמקרה הגרוע היה יכול להוות אמצעי הגנה. בראשי נולד שיר, שמצא חן בעיניי כמו צעצוע זוהר באורו של הירח.

הגבעות עטו ליל, ומטה נח בחיקן.

באור עיגול ירח, בטוהר הדממה

גֻּמַּר רישום לא מתוחכם

של גומות, שהוטבעו באדמה.

הלילה התמשך, וכבר התעייפתי מההליכה. עד לזריחה נותרו עוד כארבע שעות. גררתי את רגליי בשתיקה לעבר העיר, בתקווה למצוא דבר-מה שיהיה מחסה מפני הקור. בתוך זמן קצר נגלו לעיניי אורות של תחנת אוטובוס, שנמצאה קרוב לבור החפירה. התקדמתי לשם, ודפקתי בדלת של ביתן שמירה בשטח התחנה. בפנים היה מלוכלך, עמד ריח סיגריות, היה צפוף ו... חמים. פעל תנור חימום חשמלי, מים רתחו בקומקום, ונמצא מקום בשבילי על כיסא שמנוני. השומר היה מסביר פנים, ונוסף על כך נמצאה ברשותי שקית תה פרחים, שמיצינו לשנינו. ראיתי דרך פתח הדלת מנקי אוטובוסים מגיעים למשמרת לילה, לבושים בסרבלים, ועל רגליהם מגפי גומי. רובם המכריע היה נשים. הבעות פניהן וקולותיהן היו עגמומיים וישנוניים. מעת לעת מישהי שחררה בדיחה או אמירה גסות כדי לרומם את מצב הרוח, אך גלי העליצות שאלה יצרו שככו במהרה. דרך החלון של ביתן השמירה ראיתי כיצד הם שטפו את האוטובוסים בעזרת צינור מים, עד שאף הגלגלים הבריקו באור הפנסים. הם נצצו כמו טבעות פיות, שנוכחותן אינה גלויה, אך תומכת בכל הקיום. ישבתי בתוך הבודקה כמעט עד לזריחה. כשהשמיים האפירו, בירכתי לשלום את השומר שהכניס אותי, ושמתי את פעמיי אל המכולה, שבתוכה סיימתי לקרוא את הספר בתחילתו של יום חדש.

זהו פרק שבעים ושבע מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכת סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.

למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:

http://www.three-vajras.com/he/ 

https://www.facebook.com/mudrayoga.israel

https://youtube.com/@100Rivers.School