לעיתים קרובות משבר גיל הארבעים ממשיך לתוך זיקנה. אחרי שגלי ההשתוקקות התזזיתית להנציח את הנעורים שוטפים את איברי המין, הלב והראש, הם נשברים על צוקי גיל השישים, ומרעישים בחלוקי אבן וקונכיות של היקשרות להנאות, שנגררים איתם חזרה אל תוך ים התשוקות. אצל רוב הזקנים, מגרעות ופגמים הופכים להיות בולטים אף יותר, כמו עצמות לחיים תחת עור פנים נפול. זקנים רבים הופכים לקמצנים וגרגרנים יותר, מביעים שביעות רצון עצמית בטיפשות רבה יותר, ומתרגזים עוד יותר על הסובבים אותם.

שפל החיוניות מחליש את גופם ומעמיק את דכדוכם של אנשים זקנים. אולם למי שבאו בימים, ובכל זאת נאחזים בהנאות נעורים, שפל החיוניות מזכיר את תקופת גאותה. הם נזכרים במצבים שבהם גלי התשוקות חלשו עליהם כשגופם היה חזק. תופעה זו דומה לתקופה מבלבלת בסתיו שנקראת "קיץ אינדיאני". מוקסמים מהזיכרונות, הזקנים והזקנות מהרהרים באטרקטיביות שלהם, ויכולתם להשפיע על אחרים ולבלות. לצד הרהורים כאלו הם מרגישים כבולים בכבלים בלתי מוגדרים, ומנסים לפרוץ את הגבולות של גילם וגופם.

דרך אופק ריק

פרצו גרזני קרח,

בשקט שומם וקר

קסם מבקשים.

אבל רק שיח שפוף

צמח בקרקע צוננת

ומי שנולדו שם

ניזונו רק מעכברים.

מועקה ואי-שפיות אינן אופייניות רק לזקנים שמנסים לשחזר את נעוריהם. מצבים אלו מתבטאים בבירור אצל מספר לא מבוטל של צעירים. הנכונות המפתיעה, שבה ילדים, מתבגרים, וצעירים מעתיקים את מגרעותיהם של הזקנים במשפחה, בשום פנים ואופן לא מוסברת בסמכות הזקנים או באהבה מצד הדור הצעיר, אלא בכך שכל הנולדים נושאים בתוכם תבנית מובנית של זיקנתם. ותבנית זו תהיה נאה או מכוערת בהתאם למוסריות המעשים שצברו הנולדים בגלגולי החיים הקודמים שלהם.

מטופל שלי, בן תשעים ושבע, עצמאי, ודיבורו צלול וברור, הזדקק לעזרה קלה ברחצה והתלבשות. ובכל זאת מצב רוחו תמיד היה ירוד. הוא הסביר את התסכול בהיעדר תחושת התרוקנות מלאה לאחר הטלת צואה, למרות שהיציאות שלו היו סדירות. מצב זה התאפיין בתחושת לחץ מעיקה על דפנות המעי. כשהכרתי את מטופלי טוב יותר, הגעתי למסקנה שאי-שביעות הרצון, שכנראה איתה הוא חי את כל חייו, היא זו שלחצה על המעיים שלו. המטופל לא רצה להכיר בשום פנים ואופן בצדדים החיוביים של תפקודו ומצבו הבריאותי, אך הוא שיתף פעולה בנכונות עם המומחים שטיפלו בו. צפיתי בהתנהגותו של הקשיש במשך זמן מה, ומצאתי שמאחורי הנכונות הרבה בשיתוף פעולה היה מניע נסתר. אחרי מפגש עם כל אחד מהמטפלים, הוא ציין במין תחושת ניצחון ששום דבר לא עוזר לו. הזקן לא חש זיקה לבני משפחתו, ולא חש שמחה מהתקשורת עם בנו, כלתו ונכדיו, שהיו אדיבים כלפיו. למעשה, הוא הביע אי-שביעות רצון מהתנהלותם שלא הייתה לטעמו, מבלי לציין מה הוא רצה. כששאלתי אותו באיזה מצב הוא היה יכול להרגיש שבע רצון, המטופל הגיב בלהט, כמו תלמיד ששינן את לוח הכפל: "זה היה מתאפשר אם הייתי מרגיש התרוקנות בכל פעם!" הוא ידע שמבצרו בלתי חדיר.

אי-שביעות רצונו של הזקן הגבירה את המתח בגופו, וגרמה ללחץ כרוני במעי. בנו, שהיה נבון ובעל מצפון, ניסה ליצור אווירה נעימה ומרגיעה עבור אביו, אך נתקל באדישות מוחלטת, ובסופו של דבר התייאש. הוא סבל ממחלת לב כרונית, והאמין שלא יצליח לעמוד בפני המתח שאביו הקרין. לפי הערכתי, מחלתו של הבן נבעה מאותה הפרעה באחת מרוחות הגוף שגרמה לאביו לסבול ממתח במעי. רוח זו נקראת "אפאנה" (apāna), והיא אחראית על התרוקנות ונשיפה.

למרות שהבן ביקר את התנהגותו של אביו, ולאור הדוגמה השלילית ניסה לאמץ שיטות "חשיבה חיובית" בחייו, במהלך שיחותינו התברר שבעזרת שיטות אלה הוא ניסה "לפרוץ דרך", "לעלות מדרגה" במצבו הבריאותי שדווקא היה יציב יחסית. הרצון לפרוץ דרך רק שאב את כוחותיו, וערער את בריאותו.

על מצעים לא מסודרים בחדרו של הנכד, תלמיד תיכון, הייתה קערה נטושה עם שאריות קורנפלקס וחלב. "הוא לומד הרבה עכשיו," אמר בן-שיחתי, והוסיף במרירות: "אני פשוט לא מצליח לגרום לו להפסיק להשאיר כלים ואוכל בחדר... גם ככה אנחנו לא מצליחים להיפטר מנמלים". הוא חשש להפעיל לחץ על בנו, שמא יפריע ללימודיו, הרי בלי לימודים אי-אפשר להתקדם בחיים. הוא לא ידע שזלזול במקום המגורים שהדגים בנו היה כבר צורה, אמנם עדיין חיצונית, של הפרעה בתפקוד הרוח אפאנה. בפן הגופני, אפאנה מסלקת פסולת מהגוף, ובפן ההתנהגותי, היא אחראית על שמירה על כללי מגורים תחת קורת גג אחת, דרך דחייה של התנהגות שלא מקובלת על שאר האנשים. נוסף על כך הוא לא ידע, אם כי הרגיש, שהבן בחוצפתו מביע את אותו הניסיון של פריצת דרך אל מציאות אחרת, כמו שאביו וסבו הביעו במחלותיהם.

אפילו אדם מאופק, משכיל ואינטליגנטי לא יוכל להינצל מאי-סיפוק בחייו אם אין לו מטרות מעבר להנאות החושים. דאגתו לאנשים אחרים לרוב לא תניב תוצאות ממשיות, וזאת כי היא מוכתבת על ידי דחפי התשוקות.

פגישתי האחרונה עם המטופל התקיימה בעת מעברו לבית אבות יוקרתי. רעיון מקום המגורים החדש דיבר הן אל הזקן הן אל הילדים – היה להם טוב יותר לחיות בנפרד. בית האבות נראה כמו בית מלון וינטג' אירופאי, והזקן בחן את מקום מגוריו החדש בסיפוק. לחדר נכנס רופא שעבד שם, ובין תפקידיו נמנה גם תשאול דיירים חדשים. הוא היה כבן חמישים, ומלא מאוד. הוא הקשיב בסבלנות וידידותיות לכל תלונותיו של הזקן, וענה על השאלות של בנו. לבסוף, הבן סיפר שהוא מודאג מהמשיכה של אביו למאכלים מלוחים. בתגובה הרופא חייך, קם מהכיסא, ואמר כבר תוך כדי הליכה: "אילו שמחות נותרות בחייו של אדם זקן? הקריירה הסתיימה, הנאות העבר כבר לא זמינות. במצב כזה טעם האוכל מקנה לחיים קורטוב משמעות. אנחנו לא יכולים להציע לו שום דבר טוב יותר!"

כך, בצורה ברורה ותמציתית, הוא הסביר את הפילוסופיה מאחורי הרצון לפרוץ דרך למציאות טובה יותר ואת השלכותיו.

זהו פרק תשעים מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכת סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.

למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:

http://www.three-vajras.com/he/ 

https://www.facebook.com/mudrayoga.israel

https://youtube.com/@100Rivers.School