הרצאה זו תדון ברוחות העוינות שגרמו להפרדה בין הבודהיזם הצפוני לבודהיזם הדרומי. נהוג לכנות את הבודהיזם של סין, קוריאה, יפן, טיבט, ווייטנאם , בהן השתרשה המהאהיאנה, בשם " הבודהיזם הצפוני". את הבודהיזם של סרי לנקה, תאילנד, מיינמאר, בהן השתרשה התהרוואדה , נהוג לכנות בשם " הבודהיזם הדרומי" .
הפרדה זו הפכה להיות סופית במאה השלוש עשרה לספירה, ונמשכת עד ימינו אנו. רק בסוף המאה העשרים , פתחו הבודהיסטים מהצפון והדרום בדו שיח אפקטיבי בתחומים מסוימים, והתהליך עדיין בתחילתו.
רוחות העוינות התחזקו בד בבד עם ההתחזקות המדינית של הדהרמה הבודהיסטית. בתקופה בה הפכה התרבות הבודהיסטית לתרבות הדומיננטית ברחבי אסיה, כוחות פוליטיים ודתיים, פתחו במאבק בה ובהשפעתה. התורה הבודהיסטית אינה רואה בשלטונות סמכות מוחלטת, ואינה תומכת בשיטת המעמדות, למרות שאנשי דת בודהיסטיים רבים קיבלו על עצמם מרצונה, תפקיד של משרתי השלטון והאצולה, היעדים של התורה הבודהיסטית, שהם שחרור מהבורות, ויציאה ממעגל הלידות והמיתות החוזרות ונשנות, הפכו את התורה הבודהיסטית ל "לא נוחה" עבור רודנים שביקשו לשעבד את נתיניהם.
הכוחות האלימים ביותר במאבק נגד הבודהיזם היו מנהיגים איסלמיים.עם ייסוד האסלאם במאה השביעית לספירה החלו מנהיגים אלה להיאבק בדתות האחרות במדינות בהן התפשט האסלאם. הבודהיזם עם הפילוסופיה המשפיעה שלו, הפך להיות האויב הראשי של המנהיגים האיסלמיים. בגנדהארה החלה החרבת המקדשים הבודהיסטיים, ובמאה השמינית פלשו הצבאות האסלאמיים להודו. מאז נמשך והתגבר תהליך דיכוי הבודהיזם, ובמאה השתים עשרה החריב מנהיג איסלמי ממוצא תורכי את נלנדה ואת המנזרים הבודהיסטיים בהודו כולה.
עם תחילת הפלישות האלימות להודו במאה השמינית לספירה, החלו הברהמינים, שהיו יריבי הבודהיסטיים בהודו, לצבור כוח פוליטי.למרות שמאז ומתמיד היחסים בין הברהמינים לבודהיזם היו יחסים טעונים, הרי מאז הכיבוש האיסלמי צברו הברהמינים כוח פוליטי כה גדול , ובעצם הפכה הדת הברהמינית לדת השלטת בהודו, והחליפה את הבודהיזם. הסיבה לכך הייתה שהדת הברהמינית הסתגלה לדת האיסלמית במובנים מסוימים. האתיקה הברהמינית לא תמכה בשוויון זכויות לבני אדם, ולא התנגדה באופן ישיר לאלימות מצד מנהיגים באשר הם. נוצר מצב בו מלומדים ויוגים בודהיסטים התמזגו עם הקהילה ההינדואיסטית , על מנת לשרוד בתקופות קשות ביותר.
לכן יש לזכור שזרמים הינדואיסטיים שונים בימינו אימצו מאפיינים הרבה מהמאפיינים הפילוסופיים ומהתרגול של הדהרמה הבודהיסטית. למרות שחלקים גדולים של הפילוסופיה הבודהיסטית נעלמו, עדיין מוצאים שרידים של התרבות הבודהיסטית בפילוסופיה ובפרקטיקה ההינדואיסטית. תורות הקארמה, והחיים הקודמים, כפי שהן ידועות בהינדואיזם המודרני, ופרקטיקות של התבוננות באלים הושפעו במידה רבה מיוגים ומלומדים בודהיסטים. מאחר והמסורת ההינדואיסטית ספגה ידע כה רב מהבודהיזם, היא מהווה מקור חשוב להכרת הבודהיזם, לפני החורבן של נלנדה.
דיכוי הבודהיזם וחורבנו בהודו השפיע על המדינות השכנות בהן התפשט הבודהיזם. כמובן שבמדינות שנכבשו על ידי המוסלמים כמו בגנדהארה , הדיכוי התבצע באופן ישיר, אך גם במדינות בהן האסלאם לא שלט. בסין למשל, לקראת המאה התשיעית הגיע הבודהיזם לשיא צמיחתו. הקיסרים תמכו בנזירים שהביאו טקסטים בודהיסטיים מסרילנקה והודו . אך בשנת שמונים וחמש לספירה, הקיסר של שושלת טאנג ביצע רדיפה מקיפה ברחבי סין, מאחר ולתפיסתו הבודהיזם צבר עוצמה רבה מידי במדינה, והחל להיות כוח עצמאי שאיים על כוחו של הקיסר. הוא סגר מנזרים רבים והחזיר בכפייה נזירים לחיים עולמניים. הוא נתן הסברים למהלך זה, הסברים שנשמעו הגיוניים, והאשים את הנזירים בכך שהם שאפו להתעשר על חשבון המדינה, וכי פושעים עטו את גלימת הנזיר על מנת להתחמק מעונש. גישה זו של הקיסר גרמה לנזירים רבים לברוח ולהתבודד בהרים . עד היום אסטרטגיה זו , רווחת בקרב הנזירים הסיניים, אסטרטגיה שאף התחזקה בעקבות המהפכה הקומוניסטית.
מאז לא חזר הבודהיזם לאותה רמת השפעה, ולאותו כוח שהיה לו קודם. מעמדו ירד והוא קיבל פחות משאבים מהשלטון, ובעצם הקיסרים היו הגורם שקבע את גורלם של המנזרים.
כוח נוסף שהיווה כוח עוין לבודהיזם היה כוחה של דת המניכאיזם. זוהי דת שצמחה בפרס, והייתה חזקה באסיה, אך בהמשך נעלמה לחלוטין.
בתקופת צמיחת הבודהיזם הדת המניכאיסטית נלחמה בבודהיזם. לדוגמה באזור מושבם של האויגורים בסין, הייתה מדינה חזקה שדתה הייתה הדת המניכאיסטית. מנהיגה החליף בכוח את האמונה הבודהיסטית בארץ הטהורה, והפרקטיקה של בודהה אמיטבהה, בנביא מני. הוא טען שזהו בודהה אמיטבהה האמיתי, וכי בודהה אמיטבהה הוא למעשה שטן שרק התחפש. ידוע שהמניכאיזם הושפע מדתות אחרות כמו הנצרות, והקיסרים הנוצרים ,כמו גם הקיסרים הסינים, אסרו לאמץ אותה. גורל דומה היה נחלתו של המניכאיזם גם במדינות נוספות באסיה.
למרות כל ההרס והחורבן שגרם האסלאם לדהרמה הבודהיסטית, חשוב לזכור שדיכוי חיצוני איננו הכוח היחיד שהרס את הקשרים, והפריד בין הבודהיסטים של צפון אסיה ודרומה. הכוח המשמעותי ביותר הוא זה של הקיסרים , כאשר המדד שלהם לקבוע באיזו מסורת בודהיסטית , או באיזה זרם כזה או אחר של המסורת הבודהיסטית לתמוך או לדכא, היה עד כמה המסורת או זרם מסוים שלה יתמכו בשלטונם.
דוגמה לכך ניתן לראות בטיבט. המלך שהחליט שהזרם הטנטרי של הבודהיזם יהיה הזרם החוקי היחיד הראוי לכבוד, מנע את כניסתם של נזירי התהרוואדה, ולאחר מכן וגרש מטיבט את נזירי הצ'אן.
דוגמה נוספת היא סרילנקה ששליטה החליט במאה השתים עשרה, כי רק מסורת אחת של התהרוואדה הייתה ראויה למעמד חוקי, ופיזר שתי אסכולות אחרות של התהראוודה , ואת מסורת המהאיאנה .
גם במאה האחת עשרה, במיאנמר, בורמה לשעבר, קיבל הבודהיזם מעמד של דת אחידה ויחידה. עד אז היו קיימות מסורות בודהיסטיות שונות, דת הברהמינים , ותורות נוספות שנעלמו עם הזמן. במאה האחת עשרה, החליט מלך בורמה בעקבות עצתו ,של נזיר מזרם התהרוואדה שמונה ליועצו, לגרש אסכולות הינדואיסטיות ובודהיזם מהיאני מבורמה. הוא הותיר את זרם התהרוואדה, אליו השתייך, וראה בו הזרם האותנטי של הבודהיזם. הוא קרא לסוטרות של זרם זה הסוטרות האמיתיות, ולטקסטים אחרים סוטרות שקריות. תוצאותיה של גישה זו ניכרות עד ימינו אלה, כאשר השתתפו נזירים בודהיסטיים במיאנמר במעשי אלימות כלפי המוסלמים.
תהליך דומה התרחש בתאילנד, אם כי באופן פחות דרמטי. עד המאה השלוש עשרה היו קיימות תורות שם שונות גם מזרם ההינדואיזם, תורות טנטריות, ותורות מזרם הצ'אן, אסכולות מזרם התהרוואדה, ותורות של קונפוציוס . במאה השלוש עשרה קיבל הבודהיזם מעמד של דת יחידה, ואסכולת התהרוואדה נחשבה לאסכולה היחידה הנכונה. כתוצאה מכך הבודהיזם בתאילנד שרד, ותשעים וחמישה אחוז מהתאילנדים הם בודהיסטים. יחד עם זאת , בגלל היותו של זרם התהרוואדה הזרם היחיד בתאילנד, הפך הבודהיזם לשמרני ולא הניב פירות, בהשוואה לבודהיזם הצפוני, שהיה פלורליסטי יותר. באופן מסוים בודהיזם זה גם תומך ומדכא את עצמו בעת ובעונה אחת. הוא אינו מאפשר לאסכולות חדשות להופיע, והוא קופא על השמרים.
באופן כללי ניתן לומר שבכל זמן, ובכל מקום בו זרם בודהיסטי כלשהוא דיכא זרמים אחרים, דיכוי זה חיבל לא רק בפילוסופיה ובפרקטיקה של הזרם המדוכא, אלא גם של המדכא. מסורת כזו או אחרת שקיבלה מעמד של מסורת יחידה, הפכה להיות כלי בידי הממסד הפוליטי.
יחד עם זאת הבודהיזם שרד במדינות דרום אסיה, בתאילנד, בבורמה , בסרילנקה, גם במדינות צפון אסיה, כגון טיבט, סין, וייטנאם , יפן וקוריאה. הבודהיזם שרד את כל רוחות העוינות והמשיך בדרכו.
התברר עם הזמן שהקושי הגדול ביותר של הבודהיזם היה להילחם במחלות הפנימיות בתוכו, כאשר חלו הבודהיסטים במחלות הצדקנות והמגלומניה. אך גם על מחלות אלה התגבר הבודהיזם והצליח ולשרוד ולתת דהרמה לדורות רבים.
הבודהיזם שרד והמשיך בדרכו לא בגלל רפורמות מוצלחות, ולא בגלל הנחלת רעיונות מסוימים, אלא בזכות הסרה מתמדת של מידות רעות, טיפוח שיטתי שלל מידות טובות, וחיפוש אחר חכמה המשחררת מן הסבל.
