בסוף המאה התשיעית ותחילת המאה העשירית הייתה הדהרמה הבודהיסטית הדת הדומיננטית בהודו ,מדינת האם של הדהרמה. בתקופה זו הגיעה הדהרמה לשיא פריחתה בנלנדה , באוניברסיטאות ובמנזרים שהיו פזורים ברחבי המדינה. נלנדה הזינה את כל העולם הבודהיסטי, בלימוד והדרכה של מורים, שהדריכו נזירים שהגיעו מגנדהארה, מסין, ומסרילנקה.
בבירתה הדרומית של הדהרמה, סרילנקה, הייתה הדהרמה בתהליך צמיחה אינטנסיבי. באוניברסיטה גדולה לימדו שלוש מסורות: מסורת התהרוואדה, שהדגישה לימוד עמוק של התנהגות נכונה בפירטי פרטים , ולימוד של פילוסופיה , וכמובן פרקטיקה של התבוננות. בו זמנית לימדו בסרילנקה את מסורת המהאיאנה ומסורת טנטרית. הנקראת כיום וג'ריאנה. שתי מסורות אלה היוו חלק מהקאנון הפאלי. ללימוד זה של שלוש המסורות הייתה תועלת רבה. חילוקי הדעות והתחרות הבריאה בין שלוש המסורות אפשרו צמיחה והתפתחות של הדהרמה הבודהיסטית.
באותה תקופה נוסדה רשת גדולה של מנזרים בסין. אמנם לא היה מרכז בודהיסטי אחד בו היו מרוכזות כל המסורות, אך היו מנזרים שונים שהתמחו במסורת מסוימת , ואפשרו התפשטות וצמיחה של הדהרמה בכל סין. התקיימו קשרים הדוקים בין המנזרים, שהשוו בין התורות ובין הטקסטים וטכניקות התרגול. גם בסין השוואה זו הובילה להתקדמות של הדהרמה.
בסין היו מנזרים ידועים מאד כמו מנזר שאולין, מנזרים נוספים ממסורת צ'אן , ומנזרים קטנים יותר ממסורת הארץ הטהורה של בודהה אמיטבהה . היו גם זרמים טנטריים שלא היו עצמאיים, אלא חלק ממנזר כלשהו, שהגיעו מגנדהארה.
בגנדהארה, הכוללת את פקיסטן, אפגניסטן ופרס, של ימינו , הטנטרה הייתה התורה הפופולרית ביותר מבין התורות היוגיות. כמו כן הייתה למסורת התהרוואדה השפעה גדולה על הדהרמה הבודהיסטית בגנדהארה, בצד המסורת הטנטרית.
מנהיגים איסלמיים ומנהיגים מניכאים דיכאו את הבודהיזם מכיוון שהדהרמה הבודהיסטית לא סיפקה תמיכה לשליטים, אלא עודדה וויתור על העולם.
מנהיגים איסלמיים החלו בתהליך דיכוי הבודהיזם בגנדהארה, עם צמיחת האסלאם. במאה השמינית , הם החלו לפלוש להודו, ולהילחם בבודהיזם גם שם. תהליך הדיכוי ננמשך במאות התשיעית והעשירית ביתר שאת.
ההשפעה הטנטרית שהגיעה מגנדהארה , התמזגה עם מנזרים בסין, ש שהשפיעה באופן משמעותי על מדינות אחרות באסיה, כמו קוריאה וייטנאם, ובייחוד יפן.
נכון למאה התשיעית, הדהרמה הייתה קיימת כבר מאות שנים ביפן. בתקופה זו שני נזירים יפנים, סאיצ'ו וקוקאי נשלחו לסין כדי ללמוד תורות ומתודות חדשות.
סאיצ'ו למד את מסורת הטיין – טאי, קיבל את הסוטרות העיקריות כמו ססוטרת הלוטוס והפרג'נה פרמיטה ולמד התבוננות. הוא חזר ליפן ולימד ולימד את מסורת הטיין- טאי שנקראה ביפן טנדאי.
באותה תקופה הגיע הנזיר קוקאי לאזור צפון סין, למד מסורות טנטריות , חזר ליפן וייסד בה את מסורת השינגון שתרגומה המילולי הוא מנטרה. זוהי מסורת הידועה בשם "וג'ריאנה." אך נקראה במקור "מנטרה-יאנה", שפירושה " מרכבת המנטרה".
מאז ועד היום, שתי המסורות, הטנדאי והשינגון נמנותעם האסכולות הגדולות והמשפיעות ביפן. התורה והפרקטיקה של הארץ הטהורה הייתה ומהווה חלק ממסורת הטנדאי ומסורת השינגון. אך בימי הביניים הפכה למסורת נפרדת ועצמאית.
גם מסורת הצ'אן מסין, מסין הובאה ליפן, וכיום היא אחת המסורות הדומיננטיות ביפן, ומוכרת בשמה היפני זן.
באותה תקופה , בסוף המאה התשיעית לספירה ותחילת המאה העשירית לספירה, הייתה למסורת הצ'אן השפעהעל הבודהיזם הטיבטי. היא התקיימה לצד שהתקיימה לצד המסורת שנתן הגורו פדמהסמבהאווה וכללי ההתנהגות , הווינאיה, שלימדו מורים נוספים מנלנדה.
אך מסורת הצ'אן לא החזיקה מעמד זמן רב בטיבט, והמסורת הטנטרית היא זו שעיצבה את צביון הבודהיזם הטיבטי. הסיבה לכך הייתה שמלך טיבט היה מעוניין לקבוע מהי המסורת הבודהיסטית הנכונה ביותר, ולבטל את השאר. השיקול שלו היה שיקול פוליטי. הוא לא היה מעוניין בקיומם של כוחות רבים מידי לטעמו וסמכות של תורות רבות מידי בטיבט. הוא הזמין נזירים מהמסורת הטנטרית וממסורת הצ'אן על מנת שינהלו ביניהם ויכוח שמבחינה היסטורי היה חסר חשיבות, וברור היה שלמלך לא הייתה יכולת להבין את ההבדלים הפילוסופיים הלא משמעותיים בין שתי המסורות. המלך ידע שהמסורת הטנטרית שיתפה פעולה עם שלטונו, בעוד מסורת הצ'אן נראתה לו עצמאית מידי, קיצונית, מפוזרת ואנרכית.
הוא גרש את מורי אסכולה זו מטיבט בנימוק שזוהי מסורת ניהיליסטית, המלמדת שאין דבר מלבד ריקות, וכי המתרגלים הופכים לאדישים כלפי מעשים טובים.
גירוש זה השפיע לרעה על המסורת הטנטרית שנותרה ללא מתחרים, שיאתגרו ויובילו אותה לפתח סטנדרטים גבוהים יותר.
