הווי ננג חי בסין במאה השמינית והתשיעית לספירה, עשרות שנים לאחר שהביא פדמהסמבהאווה את הדהרמה הבודהיסטית לטיבט.
הווי ננג נולד למשפחה ענייה ,נאלץ לעבוד קשה למחייתו, עבר מבית לבית ומכר עצים להסקה. פעם אחת נקרה בדרכו נזיר נודד שדקלם את סוטרת הלוטוס. כאשר שמע מפי הנזיר כי כל היצורים יכולים להגיע למצב של בודהה, חש הווי ננג שכבלי התודעה נושרים ממנו. חושך הסבל נעלם והוא חש שבליבו יש שקט ושלווה. הוא חש שליבו מלא בחמלה, ברצון טוב, באי - תשוקה, ובשמחה.
במצב תודעה זה חש הווי ננג שמקומו הנכון הוא במנזר. המנזר הקרוב שמצא היה המנזר של מסורת הצ'אן. הוא לא ידע קרוא וכתוב ועבד במטבח המנזר. הוא לא סיפר לאיש על החוויה שעבר לאחר ששמע דבריו של הנזיר הנודד, אלא נהנה משהייתו במנזר, שנתן מענה לרגשותיו ומחשבותיו.
לאחר תקופת מה, ראש המנזר, הפטריארך החמישי של מסורת הצ'אן חש שהוא מזדקן ושבקרוב יעזוב את העולם. הוא ביקש מן הנזירים האחרים להראות כיצד הם מבינים את מהות הדהרמה. הוא ביקש מהם לחבר שיר ולכתוב אותו על קיר של אולם בו ישבו הנזירים במדיטציה, ובשיר הם יבטאו את הבנתם במהות התרגול. עוזרו של הפטריארך, נזיר ותיק, כתב שיר מרשים. בשיר הוא המשיל את התודעה למראה, והסביר שיש לנקות את התודעה על מנת שלא יצטבר עליה אבק, על מנת שאפשר יהיה לראות את הדברים באופן בהיר וצלול , והתודעה תטוהר.
לאור איכותו הגבוהה של השיר, לא העזו הנזירים האחרים להתמודד עם המשימה שהטיל עליהם ראש המנזר, ולהתחרות בעוזר הפטריארך.
הווי ננג שלא ידע קרוא וכתוב ביקש מחבריו להקריא את השיר עבורו. לאחר מכן ביקש מאחד מחבריו שיכתוב על קיר האולם שיר שהוא חיבר. בשיר שאל הווי ננג שאם שהכול ריק, ודבר אינו קיים, מנין יכול להצטבר על המראה אבק. הרי מראת התודעה היא טהורה תמיד, וגם האבק המצטבר עליה הוא ריק.
כאשר קרא הפטריארך החמישי את שני השירים , הוא קרא להווי ננג, ואמר לו שהשיר משקף שהוא מבין את מהות הצ'אן, ואת מהות הריקות. הוא יברך אותו ויעניק לו את גלימת הפטריארך, המסמלת את מעבר הירושה הרוחנית אליו, אך מאחר ואינו רוצה שהנזירים האחרים יקנאו, יהיה עליולעזוב את המנזר, ולייסד מנזר משלו.
כך עשה הווי ננג. הוא קיבל את הברכה הסודית וייסד מנזר חדש בו החל לתת דרשות של מסורת הצ'אן, באופן נגיש ופשוט. הוא התמקד בפרקטיקה של מציאת ההארה בתוך ליבנו באופן ספונטני.
כך נוצרו שני בתי ספר של מסורת צ'אן. המנזר הראשון היה המנזר שראשו היה עוזרו של הפטריארך החמישי, ששם דגש על הדרך ההדרגתית להארה. המנזר השני היה המנזר של הווי ננג בדרום סין שייסד אסכולה חדשה שנקראה ההתעוררות הפתאומית.
ההבדל בין שתי האסכולות היה בכך שעוזרו של הפטריארך החמישי שם דגש על לימוד חוקי הווינאיה, העמקה בסוטרות, ומדיטציה ממושכת בישיבה, על מנת לטהר את התודעה ממגרעות. זוהי הדרך ההדרגתית של הפרקטיקה.
הווי ננג לעומת זאת התמקד בהארה פתאומית. על פי משנתו, טבע הבודהה כבר קיים בנו , עלינו להכיר בו, וכך נגלה שכל המגרעות ריקות, ואי אפשר לסלק דברים שאינם קיימים. אפשר וצריך לגרש את ההזדהות עם חמש הסקנדות. עם גירוש ההזדהות, נעלמות המגרעות כרוחות רפאים.
בפועל שתי הגישות מלמדות את אותם הרעיונות הפילוסופיים, ואת אותן טכניקות המדיטטביות, אך ההדגשים שונים.
האסכולה של הווי ננג סומכת על החופש של טבע התודעה, ומאפשרת חופש וגמישות גדולים יותר.
להלן סיפור המדגים את גישת ההתעוררות הפתאומית: נזיר אחד ישב במדיטציה זמן ארוך. המורה שלו ניגש אליו ושאל אותו:" מה אתה עושה? ענה הנזיר" אני מסיר אבק מן המראה." אמר המורה" ככל שתלטש לבנה היא לא תהפוך למראה". המשמעות היא שכאשר אדם מתרכז בתרגול שלו במצבי גופו ולא בתודעתו, הוא בעצם מתייחס אל הלבנה הפשוטה העשויה מחמר , כאל מראה. שום ליטוש אינסופי לא יהפוך את הלבנה למראה. במדיטציה בישיבה, תנוחת הגוף הינה מסגרת אך ורק למראת התודעה, המראה בה אנו יכולים לראות את דמותנו.
האמת של דרכו של הווי ננג, האמת של ההתעוררות הפתאומית, היא תוצאה של עבודה קשה שעשה בחיים קודמים. רק מאחר והתודעה שלו הייתה מפותחת ומשוחררת בחייו הקודמים, הספיקה לו הקשבה לסוטרת הלוטוס על מנת להתעורר. התודעה שלו הייתה בשלה להארה. הוא נשאר אנאלפבית עד סוף חייו, מאחר וידע את כל מה שנזקק לדעת מהניסיון הישיראותו צבר בחייו הקודמים. יחד עם זאת, חשוב להבין שדרך זו היא תוצאה של עבודה מאומצת בדרך ההדרגתית. רוב האנשים שנכנסו לדרך ההדרגתית, היו אלה שעדיין לא פיתחו את התודעה שלהם באופן שיאפשר להם להתעורר מיד, במצב של רגשות אינסופיים.
חילוקי הדעות, בין דרך ההארה הפתאומית לדרך ההדרגתית הם ריקים. קיימת דרך אחת בלבד, ואנשים נמצאים בשלבים שונים בדרך זו.
קיימים שני סיפורים מדגימים הבנה זו. הסיפור הראשון מתאר נזיר שהתאמן שנים רבות, אך חש שאינו יכול להגיע להארה. כאשר התלונן בפני מורהו, אמר לו המורה שהוא אל האש המחפש את אש.האמונה שלו שאם יתרגל עוד טכניקה, וישקיע מאמץ נוסף, מונעת ממנו לזהות שהאש היא בליבו. הוא עצמו אל הדהרמה שעדיין ממשיך, לחפש הדרכות מבחוץ. כאשר שמע הנזיר הדרכה זו של המורה שלו, הוא התעורר. זו המשמעות של ההארה הפתאומית. כאשר התודעה מוכנה, מספיק ניצוץ אחד על מנת להבעיר את הזרדים היבשים לאש.
הסיפור השני הוא אגדה עממית. סלאבית. האגדה מספרת על אדם שחי בכפר קטן, והיה שתיין ועצלן. כאשר שכניו עבדו הוא נהג לשתות ולהתלונן על כך שכל שכניו עשירים ואילו הוא חסר מזל ועני. יום אחד הגיע לכפר נזיר זקן שחיפש מקום לינה, וביקש מן מהאיש העצלן והשתיין להלינו בביתו. האיש הסכים להלין את הנזיר בביתו וביקש ממנו תשובה לשאלתו, למה לכל שכניו יש מזל ורק לו אין מזל. הנזיר עמד לעזוב את ביתו של השתיין, אך זה מנע בעדו לעזוב, ואיים על הנזיר שאם לא יענה על שאלתו , הוא יכה אותו למוות. הנזיר סרב וענה לאיש שגם אם יענה על שאלתו, התשובה לא תעניק לו אושר, והוא יאשים את הנזיר. השתיין התעקש לקבל את התשובה לשאלתו. הנזיר , על מנת להציל את חייו ענה לשתיין והסביר שבשדה יש פסגה קטנה תחתיה יש שיח עבות. הוא המליץ לשתיין לחפור מתחת לשיח, כי שם ימצא את מזלו.
השתיין החל לחפור בנחישות, עד שמצא שם בית קטן בו ישן אדם בגודל אמת היד. השתיין אמר לעצמו שהאיש הישן הוא המזל שלו, אך בגלל שהאיש ישן אין לו מזל. הוא החל להעיר את האיש הישן ששנתו הייתה חזקה מאד. השתיין הגביר את ניסיונותיו להעיר את האיש הישן, שפקח עין אחת ושאל את השתיין מה רצונו. השתיין ענה לאיש הישן, שהוא המזל שלו, ושכל שכניו עשירים, ורק הוא עני. הוא דרש מהאיש שישן להתעורר, ולהביא לו מזל. האיש הקטן קם בפתאומיות והחל להכות במקל את השתיין, שבקושי שרד. לפני שחזר לישון אמר לשתיין שיש לו מזל שהוא פקח עין אחת בלבד, כי לו היה פוקח גם את עינו השנייה, היה הורג את השתיין, וחזר לישון.
השתיין כולו פצוע חזר לביתו בקושי, והבין שאדם שאינו עובד ואינו שומר על צלילות תודעתו, עדיף עבורו שלא להעיר את המזל שלו.
כך מתרחשת הארה פתאומית כוזבת. לא מעט מחפשים רוחניים המשיגים עונג רגשי ובטחון עצמי גבוה באמצעים מדיטטביים, מסיקים שהם הגיעו להארה. תודעתם עדיין אינה מוארת. האור שלה עדיין אינו האור היציב של הרגשות האינסופיים, אלא אור מרצד הגורם להם להאמין בגדולה שלהם, מה שמוביל לנפילה.
המזל הגדול ביותר של אדם בחייו הוא לחוות הארה נכונה, ולכן כדאי להעיר אותו רק לאחר שפיתח רגשות אינסופיים והתרגל לחיים בדהרמה, לחיים בנתינה. אחרת אור זה רק נראה אור של הארה, אך הוא יהפוך אור של הזיה.
