סרי שנקרה אצ'ריה ידוע כיריב הגדול ביותר של הבודהיזם בהודו. פירוש השם שנקרה הוא נאגה, יצור דגול, פירוש השם סרי הוא מכובד, ופירוש השם אצ'ריה הוא המורה. הוא השפיע עלכל ההיסטוריה של ההינדואיזם המודרני שהתחרה כל השנים בדהרמה הבודהיסטית.
סרי שנקרה נולד בסוף המאה השביעית לספירה במשפחת ברהמינים, וחי גם בתחילת המאה השמינית. כבר בגיל חמש הוא החל ללמוד את הוודות, כתבי הקודש של הדת הברהמינית. בגיל שמונה כבר נחשב למלומד מיומן, והחל ללמוד מסורת יוגית של כת ברהמינית הלומדת אופנישדות, שהם כתבי קודש יוגיים עתיקים. האופנישדות נכתבו עוד לפני הופעתו של הבודהה, וגם בתקופה בה נתן הבודהה את דרשותיו. מאחר והאופנישדות התמקדו בערכים השונים מכתבי הקודש של הברהמיניים, הוודות, הם נדחו על ידי הברהמינים כפי שהבודהיזם נידחה על ידם. קיימות עדויות על קיומן של הוודות עוד בסביבות אלפיים לפני הספירה, כלומר כאלף שנה לפני הופעתו של בודהה שקימוני.
בניגוד לאופנישדות שהתמקדו בחיים בריאים ועונג בחיים שמיימיים אחרי המוות, הרי הוודות התמקדו במטרות עולמניות להשגת אושר ועושר גם בקיום הפיזי, וגם בעולם הבא. האופנישדות לימדו שבסמסרה האושר הוא ארעי ולכן אין טעם לרדוף אחריו. המטרה היא להשתחרר מהמעגל החוזר של הלידות והמיתות, ולהגיע למצב נצחי, שהוא מעבר לתלות גופנית ורגשית.
בגלל תוכנן של האופנישדות ,והעובדה שהבודהה למד תורות רבות של התבוננות בכלל, והתבוננות בנשימה בפרט, ממורים אופנישדיים , התייחסו לדהרמה הבודהיסטית כאל אחת המסורות של האופנישדות.
חלק גדול מהמורים האופנישדיים לא היו יוגים בודהיסטים, אלא ראו עצמם שייכים לאסכולות אחרות , וחלקם ראו עצמם השתייכו לדת הברהמינית. הם ראו בוודות כבסיס לחיים עולמניים, ובאופנישדות כבסיס לחיים רוחניים.
הברהמינים השתמשו בטקסטים יוגיים בודהיסטיים, נוספים שהיו ברמה כה גבוהה, עד כי ברהמינים רבים השתמשו בחלקים גדולים של הפילוסופיה והפרקטיקה הבודהיסטיים, והוסיפו אותם לאמונותיהם. דוגמה לכך ניתן למצוא בטקסט של פטנג'לי הברהמין, שכתב את היוגה סוטרה, והשתמש בספר של בודהה גוסה שנתן את כל יסודות הדרך המתומנת. פטנג'לי השתמש בספרו של בודהה גוסה כבסיס, והוסיף לו את אמונות הברהמינים כמו האמונה בבורא אבסולוטי, המשחרר את היצורים על פי רצונו, ונמצא מעבר לחוק הקרמאטי.
מורהו של שנקרה שהחל ללמוד את האופנישדות, הושפע מטקסטים בודהיסטיים כמו אלה של נגרג'ונה, ובמיוחד בפילוסופיה של הריקות, ודרך האמצע בהתבוננות, המאמנת את התודעה לא לאמץ שום דעה קיצונית על טבעה של המציאות. . במשנתו לימד נגרג'ונה שאין אפשרות להגדיר את טבעו האובייקטיבי של העולם, מאחר וההגדרות הן תמיד דואליות וסובייקטיביות. כל התמונה על העולם קיימת בהתבסס על חושינו הבונים את עולמנו. תמונה זו אינה קיימת בשום מקום מלבד בתודעתנו. התודעה שלנו הופכת את חלקיקי החומר לצורות, לקולות, טעמים וריחות. מה שקיימת היא אך ורק תנועה של חלקיקים, והתודעה שלנו כאמן מיומן יוצרת מתנועת החלקיקים תמונה, שהיא תוצר של פעולות חמשת החושים. העולם שניראה כה אובייקטיבי, מלא צבע וצורות , הוא בעצם אך ורק גלים של אנרגיה. התודעה אינה רק יוצרת תמונה זו אלא גם משכנעת אותנו לחיות בחלום אותו היא בנתה . הפילוסופיה של נגרג'ונה מלמדת אותנו לראות אתהאשליה כפי שהיא : תוצר של התודעה.
גם היוגה צ'ארה מלמדת שהאדם חי כל חייו בראשו. העולם כפי שרואה אותו האדם הוא עולם קונבנציונלי , עולם המקובל כקונבנציה, מאחר וחושיהם של בני האדם פועלים באופן דומה. כפי שלחוקרים המודדים את העולם, יש מכשירים דומים, הרי הם בונים תמונת עולם דומה. בני האדם חיים בעולם שבראשם כל חייהם, ומשוכנעים שחלום זה הוא טבעו האמיתי של הקיום. היוגים מסבירים שחלום זה מסתיים לקראת מותו של האדם, ואז הצייר הפנימי יוצר תמונה אחרת, של עולם אחר, על פי הקארמה בו עליו להיוולד.
פילוסופיה זו שהיא גם אופנישדית ובעיקר בודהיסטית, הפכה לתוכן העיקרי בעבודתו של שנקרה. בכישרונו הפילוסופי והפיוטי הבלתי מוגבל הוא תאר את האשליה ואת ריקות העולם , נושאים בודהיסטיים מובהקים כמו חוק הקארמה, והסמסקרות שהם רשמים קודמים, עד כי ברהמינים רבים ראו את שנקרה כבודהיסט סמוי, מה שאכזב את שנקרה. הוא האמין באמונה שלימה שהבודהיזם הוא תורה שאינה נכונה, מאחר והיא אינה מקבלת את הקיום, את האני האבסולוטי, את הבורא הנמצא מעבר לחוק הקארמה.
זהו סלע המחלוקת בין שנקרה והבודהיזם, שטען שגם האלים הגדולים כולל ברהמה הגדול הבורא של העולם גם הוא כפוף לחוק הקארמה. רק בגלל המעשים הטובים שצבר באין ספור חיים בעולמות, בהם עשה עבודה מלאה של מימוש הרגשות האינסופיים, הפך לבורא. במידה ויפסיק לבטא את הרגשות האינסופיים, יאבד את מקומו כבורא. לגישה זו התנגד שנקרה שהסביר שהאני האבסולוטי הנצחי, הוא מעבר לחוק הקארמה ונמצא תמיד מעבר לסמסרה ולעולם אינו מאבד את מקומו.
שנקרה נלחם בבודהיזם כשטען שלבודהיזם חסרה אמונה בבורא שהוא מעבר לכל דמיון, מעבר לכל התפיסות ומעבר לכל המעשים, שהם אך ורק קליפה של הקיום הפיזי. הבודהיסטים טענו שהתודעה היא אכן מעבר לכל דמיון , מעבר לכל התפיסות, אך לא מעבר לכל המעשים. אפילו טבע התודעה שלא נולד ולא מת, תלוי בתוצאות המעשים, שהם ביטוי למהות הפנימית. זהו ההבדל העיקרי בין שתי המסורות.
שנקרה נקלע למצוקה, מאחר והברהמינים התייחסו אליו כאל בודהיסט סמוי. כאשר התבטא בשפה בודהיסטית, ודן בסוגיות שהובילו אותם לקו האדום, בו הרגישו שכל הטקסים והמנהגים של הדת הברהמינית , הם קונבנציה, וחסרי ערך מוחלט ,שיש בו קדושה.
שנקרה היה במלחמה פנימית. הוא כל העת התקרב לקו אדום זה מצד אחד, ומצד שני היה מעוניין לשמור על הקשר שלו עם הקדושה המוחלטת שאינה תלויה במעשים, בקארמה. המלחמה הפנימית בה היה שרוי, גרמה לו להתבטא בתוקפנות פילוסופית כלפי הבודהיזם.
בתקופה זו הדת הברהמינית לא הייתה דומיננטית, וחסידיו הברהמינים , חשו שהבודהיזם גזל מהם את הסטטוס והכבוד שהיו נחלתם בעבר. שנקרה נלחם בבודהיזם כדי לחוות ניצחון ולשכנע את האנשים לחזור לדת (ההינדואיסטית או הברהמינית?) ולהקים אותה מחדש.
שנקרה כתב שירים רבים מרשימים ביותר מבחינה פילוסופית. עבודותיו נכתבו בשפת הסנסקריט. חייו היו קצרים, הוא עזב את גופו כשהיה בן שלושים ושתיים. הכמות האינסופית של עבודותיו, אותן הספיק לכתוב בשנות חייו הקצרות, הייתה מספיקה לעשרות אנשים ליצור במשך שנים רבות. האל ההינדואיסטי לו סגד שנקרה היה האל שיווה, שהמסורת הסוגדת לו, התחרתה בשני הזרמים האחרים של ההינדואיזם: שקטיזם, המסורת הסוגדת לאלה קאלי, והמסורת הווישניזם הסוגדת לאל וישנו. שתי מסורות אלו דחו את הפילוסופיה של שנקרה , וכאמור ראו בו בודהיסט, המאמין בתורות שקריות של שדים.
למרות התחרות בין המסורות ההינדואיסטיות והמאבק ביניהן מי התורה הצודקת, ניתן לומר שהן הושפעו מכתבים בודהיסטיים, מהרעיונות של האשליה, הסמסקרות, ורעיונות הקארמה שלא היו מוכרים בוודות של הדת הברהמינית. גם טכניקות ההתבוננות המבוססות על רעיונות האשלייה, הקארמה והסמסקרות מאפיינות את ההינדואיזם המודרני.
חילוקי דעות אלה של שנקרה עם הבודהיזם היו אינסופיים, ויחד עימם ניתן למצוא בהם צד חיובי וקונסטרוקטיבי. בזמן ההרס הגדול של הבודהיזם בהודו, כאשר נחרבו מנזרים ,נזירים נרצחו או גורשו, וכתבים בודהיסטיים הושמדו, הבודהיזם שרד. העקרונות הבסיסיים שלו שרדו באמצעות ההינדואיזם. הבודהיזם העניק להינדואיזם את היסודות החשובים ביותר מבחינה פילוסופית ומדיטטיבית. אלה הן התובנות של קארמה, התובנות של אשליה, והתובנות של הסמסקרות. למרות הוויכוח המר שהיה לשנקרה עם הבודהיזם, בזכות יכולותיו הפילוסופיות והפיוטיות הנדירות , שרד הבודהיזם, בתוך ההינדואיזם. מצב זה הוליד הופעה של יוגים גדולים, שתמכו בדהרמה המובילה להארה יותר מאלף שנה, בתקופה בה הדהרמה הבודהיסטית דעכה בהודו ואף נעלמה.
זהו אחד הניסים של הדהרמה. גם האנשים התוקפים אותה, מתרשמים ומושפעים ממנה, ואפילו הופכים נגד רצונם לכלים השומרים עליה.
ישנו סיפור על שנקרה המדגים את המלחמה הפנימית שחווה, מלחמה שהובילה אותה למלא תפקיד כה חשוב, יריב ההופך להיות מסייע. באחד מנדודיו בהודו, עבר שנקרה ברחוב בדרכו למקדש להגיש מנחה. הוא פגש בצ'נדלה שהשתייך לקסטת הטמאים, ואסור היה לברהמינים לגעת בהם. אם ברהמין ייגע בהם , הוא יהפוך לטמא, ולא יוכל להגיש מנחה. שנקרה ביקש מצ'נדלה לזוז הצידה, על מנת שיוכל להגיע למקדש מבלי להיות אתו במגע. צ'נדלה אתגר את שנקרה ושאל אותו, כיצד הוא מלמד את התורה של המהות האבסולוטית שאינה מכירה בקסטות שאינה מכירה בדואליות, אך מפצלת בין מה שטהור לבין מה שטמא. שנקרה התעורר, וזיהה בצ'נדלה כאל שיווה שהופיע לתת לו שיעור. הוא השתחווה לצ'נדלה ונגע ברגליו, על מנת לקבל ממנו ברכה. צ'נדלה אילץ את שנקרה להתגבר על גאותו כברהמין.
מבחינה בודהיסטית סיפור זה הוא מובן מאליו. טבע התודעה הוא מעבר לקסטה בה נולד האדם. עבור שנקרה, זו הייתה מהפכה. הוא נשא בתוכו גאווה של ברהמין, וגאווה זו איבדה ממשמעותה.
ניתן להוסיף לכך כי מהות התודעה שלנו, הרגשות האינסופיים, מכירה בטוהר וטומאה, אך המדד לטוהר וטומאה אינו לאיזו קסטה נולד האדם, או מהי צורתו. הרגשות האינסופיים הם טהורים והמעשים שהם תוצר של רגשות אינסופיים, גם הם טהורים . מעשים שהם תוצר של כתמים בתודעה, כתמי כעס, תשוקה, וגאווה אינם טהורים. מעשים שהם תוצר של הצמא בכתמים אלו אינם טהורים.
זוהי התפיסה הבודהיסטית העוסקת בטוהר וטומאה. היא קשורה אך ורק למעשה ואינה קשורה בשום צורה ללידתו, ולסטטוס שלו. האדם הופך להיות טמא או טהור על פי בחירתו.
יש להודות לשנקרה המשורר הדגול, אבי ההינדואיזם המודרני, שבזכותו שרד הבודהיזם בתקופותיו הקשות.
