הדאואיזם והקונפוציאניזם הן שתי מסורות שהיו קיימות בסין עוד לפני הגעתה של הדהרמה הבודהיסטית לסין. מייסד הדאואיזם היה לאו דזה, ומייסד הקונפוציאניזם היה קונפוציוס.
לאו דזה וקונפוציוס שחיו במאה השישית לפני הספירה , בערך באותה תקופה בה חי הבודהה. הם היו דמויות מעצבות בהתפתחותה של התרבות הסינית. הדאואיזם והקונפוציאניזםהשפיעו על הצורה אותה קיבלה הדהרמה הבודהיסטית בסין.
לאו דזה היה חכם שהתבודד מן העולם. תורתו נכתבה בספר הנקרא דאו דה ג'ינג, שפירושו "ספר הדרך והסגולה", והוא מפורסם גם בעולם המערבי. המושג "דאו", שפירושו "דרך" מתייחס לדרך השתנות כל התופעות ביקום. על מנת להשיג דרך זו, על הדאואיסט להתרחק מכל התופעות ולשמור על מצב של אי עשייה.
ללאו דזה מיוחסים המשפטים: "אין דבר רך וחלש יותר ממים, ואין דבר נוקשה וחזק שיוכל לגבור עליהם.... החלש גובר על החזק, והרך גובר על הנוקשה".
"מה שחזק ונוקשה הולך בדרך המוות, ומה שרך וחלש הולך בדרך החיים. "
משפטים אלה מהללים את הרכות הטבעית הקיימת בכל יצור, רכות שהיא יסוד החיים, ותמיד פתוחה לחיים. אהבה זו למקום רך של הקיום היא מובנת, ומדברת אל יוגים המחפשים את מקור הכוח המסתורי לא בכוחות חיצוניים, או בעוצמות של העולם הגשמי, אלא ברכות ועומק של מים, בעולם של התבוננות, ורפלקציה.
אחת האמירות הדאואיסטיות המאירה הבנה זו היא: " החכם הוא מי שהזדקן ושמר על לב של ילד." גישה זו המשבחת רכות של המצב הטבעי של התודעה שעדיין לא התקלקל, מעודדת לימוד הפוך. יש ללמוד כיצד לשכוח את דפוסי המחשבה השגויים , אותם ספג האדם מסביבתו, לשכוח את הנטיות הפנימיות שלו, אותן פיתח קודם לכן, ולשכוח לעשות מעשים רעים, שהופכים את חיינו לאומללים החיים בחושך. זוהי מהות הדרך, הדאו.
מסופר כי אחד מחבריו של לאו דזה בא לבקרו כשישב במדיטציה, והיה נדמה לו כאילו התקרב לעץ. תודעתו של לאו דזה הייתה מופנית פנימה עד כי הוא ניראה כסלע או עץ. כאשר יצא לאו דזה מהמצב המדיטטיבי בו שהה , שאל חברו בתמיהה כיצד התרחש המצב בו הוא ראה קודם את לאו דזה כפסל, ועתה הוא רואה אדם חי.
סיפור זה מדגים עד כמה עמוקה הייתה המדיטציה של לאו דזה.
אדם נוסף הנחשב למייסד הדאואיזם הוא ג'ואנג דזה. מסופר עליו כי פעם אחת כאשר התעורר משנתו, הוא בכה. כאשר שאלו אותו תלמידיו על מה הוא בוכה, סיפר ג'ואנג דזה, כי בחלומו ראה שהוא פרפר, וכשהתעורר הוא מצא שהוא אדם. הוא המשיך וסיפר כי אינו יודע אם הוא אדם החולם שהוא פרפר, או פרפר החולם שהוא אדם.
בסיפור זה ניתן למצוא את ההבנה שהשפיעה על הפילוסופיה הבודהיסטית בסין, ועל התרבותשבהמשך התפתחה לקואנים, התרבות של שיחות ושאלות פרדוקסליות המובילות את האדם מעבר למילים ולחשיבה רציונלית.
אחת השאלות הידועות מתרבות הקואנים היא השאלה כיצד נשמעת מחיאת כף יד אחת. תלמידים המהרהרים ומנסים למצוא תשובה לשאלה באופן רציונלי , חושבים על שקט, או שתיקה . אך תשובה זו לא תתקבל על ידי המורה. תלמידים המאוכזבים מהגישה הרציונלית מבינים כי הדרך היחידה לפתור את החידה היא להביע את התשובה בפעולה, כמו למחוא בכף יד אחת באוויר. זו נחשבת לתשובה נכונה.
בסיפור נוסף מסופר על השליט באזור בו חי ג'ואנג דזה, ששמע על חוכמתו, ורצה למנות אותו ליועץ. השליט שלח שליחים שהזמינו את ג'ואנג דזה לארמונו . ג'ואנג דזה שהיה לבוש בבגדי דייג שאל את השליחים אם כפי שמספרים, יש בארמונו של השליט שריון עצום של צב עתיק . השליחים ענו בחיוב. גואנג דזה המשיך לשאול אם כפי שמספרים, שיבצו על שריונו של הצב זהב ואבני חן, והוא אחד האוצרות הגדולים בארמון. השליחים ענו בחיוב. אז ביקש ג'ואנג דזה מהשליחים שימסרו לשליט שהוא מעדיף להיות צב חי המתבוסס בבוץ שעל שפת האגם, מאשר להיות שריון המקושט בזהבובאבני חן בחצר השליט. סיפור זה מדגים את נאמנותו של ג'ואנג דזה לדרכו, והעדפתו אותה על פני עושר וכבוד.
בניגוד לדאואיסטים שהתבודדו מהחברה, קונפוציוס היה מעורב בחיי החברה ודן רבות בדרכים אותן יש לנהל מדינה. קופוציוס ליקט שירים ואגדות מן העבר והעלה אותן על נס כשהפך אותן לקלאסיקות אותן למדו מלומדים מדור לדור. כמו כן העלו תלמידיו על הכתב את שיחותיו ביצירה הידועה " מאמרות קונפוציוס" שהפכה גם היא לקלאסיקה.,
קונפוציוס ניהל שיחות כיצד לנהל את המדינה ואת נתיניו, חיי משפחה נכונים, כיצד על האישה להתייחס לבעלה, וכיצד על הילדים להתייחס להוריהם, כאשר האב נחשב לשליט המשפחה. ראוי לזכור כי מדובר בחברה פטריארכלית שוביניסטית, בה הסמכות העליונה היא סמכותו של הגבר על משפחתו, וסמכותו העליונה של השליט על נתיניו. יחד עם זאת היו בכתביו של קונפוציוס רעיונות חיוביים. הוא העריך רבות את הלימוד, ואמר כי על שליט הדואג למדינתו לדאוג שנתיניו ילמדו דרך ארץ והתנהגות מוסרית נכונה, ושילמדו להיות כנים וישרים.
קונפוציוס תמך לא רק בשלטון הריכוזי ההיררכי והבירוקרטי, אלא גם תמך בדרכים לפתח מוסר בנתינים. הוא טען שיש לפתח בקרב הנתינים את תרבות העבר, שירים , פיוטים ומוסיקה איכותית. לדעתו הטקסים הטובים ביותר אינם אלה בהם מקריבים קורבנות ,אלא טקסים בהם מנוגנת מוסיקה עדינה המשרה שלווה. קונפוציוס קידם משמעותית את המוסר בסין העתיקה. הערכים לפיהם על האדם להיות נעים הליכות וסובלני כלפי בני אדם אחרים , וכי עליו לדאוג לצרכים של האחר, הם חיוביים ביותר, אך הופכים את תורתו לאמביוולנטית.
קונפוציוס האמין כי ניתן לבנות חברה אידאלית, אך הסופו של דבר, לאחר שיישם את המודל שלו, הלכה למעשה , הוא חווה אכזבה.
באחת הממלכות בסין , התקבל קונפוציוס כיועץ לשליט. הממלכה הייתה במצב מדיני וכלכלי קשה , ובעזרת קונפוציוס הצליח השליט לפתור את הבעיות איתן התמודד. מלכותו התחזקה, וקונפוציוס זכה לכבוד גדול.
שליט הממלכה השכנה שהבין שלא יוכל לנצח את הממלכה השכנה, השתמש בתחבולה. השליט ידע שקונפוציוס דרש מהמלך ואנשי חצרו להתנהג בצניעות, ולהימנע מרדיפה אחר עונג חושי. לכן הוא שלח בתור מתנה למלך השכן ולאנשי חצרו מרכבות עם נערות ששרו, רקדו וניגנו. הוא תירץ מתנה זו ברצון לבנות יחסים טובים. קונפוציוס יעץ לשליט לוותר על מתנות אלו, ולהחזירן, מאחר והבין שהן עלולות להביא להתדרדרות המוסר בחצר השליט, מה שיחליש את היכולת לנהל מלחמה ולנהל את ענייני המדינה. השליט לא קיבל את עצתו של קונפוציוס. הוא קיבל את המתנות וגרש את קונפוציוס. לאחר זמן קצר הממלכה ששלחה את המתנות התקיפה את שכנתה וניצחה אותה.
תורתו של קונפוציוס שרדה בתקופות ארוכות בסין, וניתן לראות דמיון בינה לבין הדהרמה הבודהיסטית, בחלקים הדנים בהתנהגות מוסרית. מצד שני היו חלקים במשנתו, שלא אפשרו חיבור עם הדהרמה הבודהיסטית. לעומת זאת הדאואיסטים שיתפו פעולה עם הדהרמה הבודהיסטית וחלקים רבים של הדאואיזם התמזגו עימה.
התהליך שעבר הבודהיזם בסין דומה לתהליך אותו הוא עבר בהודו, מבחינת מערכת היחסים שלו עם הדת הברהמינית השמרנית והיוגה של האופנישדות. היוגים הבודהיסטיים מצאו בקלות שפה משותפת עם היוגים האופנישדיים. מאחר ומטרתם המשותפת של היוגים האופנישדיים והיוגים הבודהיסטים הייתה לפתח ריכוז ולהשיג כוחות על טבעיים, התקיימו יחסי גומלין בין שתי המסורות. מאותה סיבה התקיימה ועדיין מתקיימת בסין העברת ידע בין הדאואיסטים והבודהיסטים. דוגמה בולטת לכך היא מנזר השאולין, בו נזירים בודהיסטים משמרים למעלה מאלף שנה רעיונות ופרקטיקות דאואיסטיים.
בניגוד להפרייה ההדדית בין הבודהיזם והדאואיזם, היחסים בין הבודהיזם לקונפוציאניזם היו מאז ומתמיד מתוחים וקשים. החיכוך ביניהם מזכיר את היחסים בין הבודהיסטים והברהמינים בהודו. גם הברהמיניזם וגם הקונפוציאניזם תמכו בנורמות החברתיות המקובלות, ובקדושת השליט, וגם הברהמיניזם והקונפוציאניזם ניסו לרתום ערכים רוחניים לשם חיזוק ההיררכיה בין המעמדות השונים.
למרות השוני שבין התרבויות, ניתן לראות מבנה דומהואינטראקציה דומה בין הדהרמה לתרבויות המקומיות. בכל מקום בו מחפשים בני האדם אחר חירות רוחנית, הם מוצאים בדהרמה מענה. לעיתים הם רואים בדהרמה יריבה של המסורות המקומיות, אך בסופו של דבר הם מאמצים את רעיונותיה ואת הפרקטיקות שלה מבלי להכיר בה. לעומת זאת אנשים השמים בראש מעייניהם ערכים היררכיים שלטוניים, תמיד עומדים בסתירה לתוכן הדהרמה הבודהיסטית.
התורות המאמצות פיתוח של כישורים חברתיים שיעלו בקנה אחד עם ציפיות של משטר סמכותני, אינן מסוגלות לקלוט את הדהרמה כפי שהיא, וגם לא להתחרות בה מבחינה מוסרית. הבודהיזם מציב סטנדרטים גבוהים יותר. לכן משטרים סמכותניים מפתחים דחיה ואף עוינות כלפי הדהרמה הבודהיסטית
