פרק 13

יום אחד, סגפן בשם קאספה, שנמנע מלבישת בגדים על מנת לייסר את גופו בקור ובחום, ניגש לבודהה ושאל אותו את השאלה הבאה: "כיצד על התלמיד לבחור לעצמו מורה?"

"רק מי שהולכים בדרך הישר וניחנים בחוכמה ראויים להיקרא מורים," השיב הבודהה, "ישנם מורים שונים שפיתחו מידות אלה. לכן, על התלמיד לבחור במורה שגם תלמידיו פיתחו תכונות אלה. הרי זהו סימן לכך שהמורה לא רק חכם ועושה חסדים בעצמו, אלא יודע כיצד לטפח מידות אלה באחרים".

לשמע דבריו של הבודהה, קאספה שהכיר הן את המידות של הבודהה הן את המידות של תלמידיו, התמלא שמחה והצטרף לסנגהה של המואר. הבודהה דרש מקאספה להפסיק לייסר את גופו, ולשוב וללבוש בגדים: "ייסור הגוף לא מוביל להשגת כוח עליון. הכוח העליון נתון בידי מי שהתגבר על גאוותו".

קאספה ציית, והתלבש כשאר הנזירים. ואולם, שד הגאווה, שרדף עד אז את קאספה, לא היה מוכן לוותר על קורבנו בקלות. הוא התגלה לבודהה כדי לנסות אותו.

"נסיונך ללמד אחרים הוא מאמץ שווא," אמר שד הגאווה, "האלים יהירים ובני-האנוש חלשים מכדי לתרגל. חוכמתך מעודנת מדי עבור העולם הגשמי. עזוב את מאמציך. הרי חוזה אתה, וידוע לך שבסוף העידן הקוסמי, העולם הזה יחרב וכל היצורים יושמדו. מה הטעם לעמול קשה כל כך כדי לבסס את הדהרמה בעולם הארעי הזה?"

"אתה חכם, שד הגאווה," השיב לו הבודהה, "וכמוני, יודע אתה שהעולם מתהווה, נחרב, ומתהווה שוב. היצורים נולדים, מתים, ונולדים שוב בעולם הזה ובעולם הבא גם כן. הדהרמה שלי מלמדת יצורים לצבור קארמה טובה, שמאפשרת לחצות את העולם המשתנה, ולהיוולד בארצות הטהורות, נטולות הסבל והבורוּת. אתה ניצב בפני בחירה: ללבות ביצורים גאווה או להגן על התורה הברוכה. אם תלבה גאווה, תכבול את עצמך לגורלם של אותם יצורים, ותגזור על עצמך לרדת עמם לעולמות התחתונים ולהתייסר בייסוריהם. מי שרוצה להתבדר בסבל של אחרים, ייקלע לתוכו. אולם, אם תבחר להשתמש בכוחותיך השמימיים למען הגנת היצורים מפני הסבל, תשמח בשמחת מוארים. תודעתך מהירה כברק. בחר אתה בין סבל חוזר ונשנה לבין שמחה נצחית".

לשמע דבריו של הבודהה, שד הגאווה הבחין בתהום עמוקה פעורה לרגליו, וראה גאוותנים, שזלזלו בחייהם במוסר, נופלים לתוכה. מעליו, הוא ראה את ארץ הטוהר וצדיקים עולים אליה. ברגע ההוא, התפקח השד והבין היכן טמונה הסכנה והיכן מצויה הגאולה. הרי הוא בעצמו כרה את התהום במעשיו הרעים, והוא בעצמו ברא את ארץ הטוהר בשעה שהקשיב למילותיו של הבודהה.

הודות לחמלתו של הבודהה כוונותיו הזדוניות של השד נעלמו כליל. עיניו התמלאו דמעות, הוא כרע ברך, הצמיד את ידיו במחוות כבוד, ופצח בשיר:

"זעם הותמר לאחווה,

הנה מה טוב, מה נפלא!

לא חמקתי ממזלי,

הבחנתי באוצר התודעה.

רצונו של הבודהה,

כמו אריה, קרע לגזרים

את מסווה האשליה.

כשבחנתי את מקורי, הבנתי –

זוהי הדרך היחידה.

שירי מובן לפיקחים,

ורגשותיי – לנאמנים.

הלא האשליה היא זו

שמציתה את אש הכעס,

והאמת היא זו שמאירה

ים של אכפתיות וחיי-מעש.

פנים אל פנים פגשתי אותו –

את רצוני הטוב, והשתחררתי.

כל זמן שיקרא הוא בודהה,

לגלם את תורתו בחרתי.

אני מגיש שיר זה

לרגליך כמנחה,

ואת שכרון חושיי –

לעולם שסביבך".

שד הגאווה המשוחרר הפך לאל השומר של הדהרמה, וקיבל את השם ואג'רהפאני – מחזיק הברק. התמורה המופלאה משכה אל המקום אלים רבים, ובו בזמן השמיים הורידו גשם נדיב שהשקה גידולים צמאים.

חייו של הבודהה שאקיימוני (מהדורה שנייה)

כל הזכויות שמורות 2026, ישראל

© ולדימיר פיאצקי

© מאה נהרות Hundred Rivers

בכתיבת ספר זה השתתפו ולדימיר פיאצקי, חנן פיאצקי, סמדר פיאצקי, יהודית זבולון ושרה מגן.