פעם אחת, המלך אג'אטסטו (Ajātasattu), שליט ומצביא גדול שתמך בסנגהה של הבודהה, קרא לאחד מיועציו וציווה עליו לבקר את המבורך ולברר אם המתקפה שהוא מתכנן על הממלכה השכנה תהיה מוצלחת. לאחר ששמע היועץ את דברי המלך, הוא השתחווה לו ושם פעמיו אל הבודהה. בצעירותו, אג'אטסטו כלא את אביו בצינוק, שבו הוא מצא את מותו. בהמשך המלך נחרד מכובד פשעו, וחיפש מחסה בקשר עם הבודהה מתוך חשש לגורלו. המבורך ייעץ למלך עצה שנועדה להוות דרך כפרה עבורו. הבודהה הסביר שמאחר שתושבי הממלכה השכנה שעליה אג'אטסטו מתכוון להשתלט נוהגים במוסריות, הוא לא יצליח לנצח אותם. אנשים אלה מקיימים מפגשים קהילתיים ומנהלים את שיחותיהם בנועם ובסובלנות. הם שומרים על החוקים העתיקים, לא חוטפים נשים מקהילות אחרות, מכבדים פרושים ומגנים עליהם. היועץ מסר את דברי הבודהה למלך, והשליט ויתר על תקיפת שכניו. במקום זאת, הוא החליט לחזק את ממלכתו שלו.
בחודשים האחרונים לחייו, הבודהה ביקר קבוצות נזירים שונות על-מנת לחדד את הבנת ארבע האמיתות, המוסר הנכון, הריכוז הנכון, החוכמה והשחרור. הבודהה לימד את תלמידיו לשמור על אווירה ידידותית וסובלנית בסנגהה. הוא חזר והדגיש בפני הנזירים את ההכרחיות של השתתפות באסיפות הכלליות, המוקדשות לדיון בדהמה. הבודהה הסביר שכדי שהסנגהה תשגשג, יש לוותר על תענוגות ריקים ופינוק החושים. אין להתבטא בקלות דעת או לנהל שיחות חסרות חשיבות. יש לשמור על שלוות התודעה, להתרחק מאנשים רעים, ולהתקרב לאנשים טובים.
אין להזמין לתודעה תשוקות ורצונות רעים. אין לעצור בחצי הדרך, ולהסתפק בהישגים לא משמעותיים. על-מנת להיות מסוגלים לנהל חיים מבורכים בסנגהה, התלמידים צריכים לטפח אמונה בערכם האבסולוטי של המעשים הטובים, ללמוד את התורה בחריצות, לטפח סבלנות, ריכוז ותובנה. הרי מוסר גבוה הוא הבסיס לריכוז נכון, וריכוז נכון מביא לחוכמה נשגבת.
באחת הפעמים שבהן הבודהה שהה בנלנדה (Nālandā), סאריפוטה (Sāriputta) בא אליו והילל בהתרגשות ובנאמנות את מידותיו של המבורך. סאריפוטה אמר שלא היה, לא יהיה ואין אף אחד שחוכמתו תעלה על חוכמת המבורך. בתגובה, הבודהה שאל את סאריפוטה: "האם אתה יודע על סמך ניסיון אישי ישיר מהן המידות של המוארים של העבר ושל העתיד?"
"לא, אינני יודע מהן".
"אם כך, מניין האמירה השחצנית הזאת?"
"למרות שאינני יודע מהן המידות של הארהנטים (arahants) של העבר והעתיד, בהתבסס על הדהמה שמסרת לי, אני סמוך ובטוח שכל הארהנטים עוברים את אותה הדרך. זוהי הדרך של הימנעות מרע, עשיית טוב וטיהור התודעה. לכן, לא היה, לא יהיה ואין הישג גבוה יותר מאשר הישגו של הבודהה, שעבר את הדרך הזו מתחילתה ועד סופה". כך סאריפוטה שיבח את הבודהה מבלי לזלזל בהישגיהם של ארהנטים אחרים.
בכפר בשם פאטליגאמה (Pāṭaligāma) הייתה קהילה גדולה של בעלי בית שהיו חסידים עולמניים של הבודהה. הבודהה נשא בפניהם דרשה שבה תאר להם את היתרונות של התנהגות נאותה ואת החסרונות של התנהגות בלתי-נאותה. מעשים רעים גורמים לאובדן מצפון – מצב שנתפס כעוני קיצוני בעיני אנשים שמכבדים את עצמם. לעומת זאת, אדם שהתחזק בדרך הטוב, זוכה באוצר העצום של מצפון נקי.
עושי רע חוששים מחברתם של אנשים נאצלים, בעוד שעושי טוב מרגישים בטוחים במחיצתם. הפחד מפני המוות לא עוזב את עושי הרע ולו לרגע, ואילו עושי הטוב חופשיים מפחד זה. עם מות הגוף, עושי הרע נולדים לתוך צער וסבל בעולמות הקיום התחתונים. עושי הטוב נולדים במשכנות שמימיים מלאי אושר.
באחד מהחודשים האחרונים לחיי הבודהה, יועציו של אג'אטסטו הזמינו את המבורך ותלמידיו לסעודה. בשיחתו עמם, הבודהה שיבח את מידת הנדיבות – בן-אדם נאצל דואג לחכמים עושי חסד, ובכך מגיש מנחה לאלים כולם.
לאחר הסעודה, הבודהה והנזירים פנו לשוב למעונם. נהר הגנגס עלה על גדותיו, וכולם החלו לחפש סירות או רפסודות כדי לחצות אותו. הבודהה, לעומת זאת, עבר כהרף עין לגדה הנגדית. התלמידים פירשו נס זה כסימן מהבודהה, שמברך אותם שיחצו את זרם הסבל בעזרת חוכמה.
אננדה (Ānanda) הרבה לשאול את הבודהה על מצבם של חסידי דהמה מנוחים שונים. הבודהה הסביר לאננדה שהם הגיעו לעולמות עליונים כאלה ואחרים, כמידת התגברותם על מכשולי התודעה והתרתם את הקשרים הקושרים אותה לעולם החושים.
בשלב מסוים, הבודהה נזף באננדה על כך שהוא מציק לו בשאלות חוזרות ונשנות על גורלם של מי שעזבו את הגוף. הרי אננדה, שניחן בידיעת התורה, יכול לראות בבירור בעצמו שלנטיות טובות השלכות טובות, ואילו נטיות רעות גורמות סבל.
בתקופת הגשמים, הבודהה לקה במחלה קשה. הוא התייסר בייסורים קשים שהעידו על התקרבות המוות. אולם המבורך העריך שאין זה נכון לעזוב את הגוף מבלי להיפרד מתלמידיו ומבלי לתת להם את הדרכותיו האחרונות. בעזרת כח הרצון, הוא דיכא את כאביו. הוא החזיק את הגוף בחיים ודחה לזמן מה את שעת המוות.
רוחו של אננדה התרוממה כשהוא ראה שמורו החלים. אך הבודהה הזכיר לו שהגוף מכיל גם את סופו, ולא יכול להתקיים לנצח. הוא אמר: "אני זקן מאוד. גופי יכול לנוע לאט ובזהירות בלבד כמו מרכבה ישנה ורעועה. שהייתי כאן עומדת להסתיים בקרוב. לפיכך, אננדה, תלמידיי צריכים לקבל מחסה בדהמה ולהסתמך עליה. לשם כך, יש לנטוש את התשוקות ואת הצער של החיים העולמניים, ולחיות בתבונה".
כאשר הבודהה היה שרוי במדיטציה בבית קברות בסמוך לעיר וסאלי (Vesālī), התגלה אליו מלאך המוות. הוא אמר: "אני מזכיר לך שהחלטת להשאר בסמסארה עד שהסנגהה תתחזק דיה והדהמה תתפשט בעולם. כעת, כאשר שני הדברים התגשמו, הגיע הזמן לעבור מן העולם". הבודהה השיב למלאך המוות: "היה רגוע! בעוד שלושה חודשים תתרחש הפארינבאנה (parinibbāna) של הטטהאגטה (Tathāgata)". כשהבודהה הכריז על מועד פטירתו, האדמה רעדה.
כדי להכין את אננדה לקבלת הבלתי-נמנע, הבודהה נתן לו הנחיות שמסייעות להפנים את האשלייתיות של הקיום הגופני. הוא סיפר שכאשר הוא מצטרף להתכנסויות של יצורים שמימיים (ארבעת המלכים הגדולים, שלושים ושלושה האלים, מארות (māras) וברהמות (brahmas)), הוא עוטה את חזותם ומדבר בקולם. הוא מדריך אותם, והם משתוממים: "מי נמצא בקרבנו?"
הבודהה הוסיף והסביר לאננדה כיצד המתבוננים יוצרים את הגוף האשלייתי. הם מתרכזים באובייקטים בגדלים שונים – קטנים, בינוניים וענקיים – באמצעות התבוננות או היזכרות בהם. כמו כן, הם מתבוננים בכדורי אור כחולים, צהובים, אדומים ולבנים, בעזרת הראייה הפנימית. הבודהה אמר שמומחיות בריכוז מתבטאת בהפסקת ההיאחזות של התודעה בתופעות גסות, דקות וחסרות צורה.
לאחר שהבודהה תיאר לאננדה את מאפייני המצב המשוחרר, הוא הודיע לו על החלטתו לעזוב את הגוף בעוד שלושה חודשים. כשאננדה שמע זאת, הוא חש רגשות אשם על כך שלא הפציר במורו להישאר בגוף עד גיל מאה, דבר שאפשרי עבור אלה שניחנו בכוחות-על. אך, הבודהה הזכיר לאננדה שוב שכל מה שנולד, סופו למות. לכן הטטהאגטה גם הוא עוזב את גופו בזמן המתאים.
הסעודה האחרונה של הבודהה התקיימה אצל צ'ונדה (Cunda), הנפח. בין המאכלים שהוא הכין היה בשר חזיר. כשהבודהה טעם את הבשר, הוא ביקש מצ'ונדה לא להגיש אותו לאחרים, אלא לטמון אותו באדמה, מכיוון שהוא הרגיש שהאוכל מקולקל. כעבור זמן קצר, הבודהה החל לסבול שוב מכאבים חזקים, אך התגבר עליהם, ויצא בליווי אננדה לכפר בשם קוסינארה (Kusinārā).
הוא הנחה את אננדה להשיב כך למי שיאשימו את צ'ונדה: "אשרי צ'ונדה שצבר קארמה טובה לגלגולי חיים רבים, כשאירח את הבודהה לסעודתו האחרונה. הוא יזכה למצוות!"
במהלך המסע, אננדה היה עד לנס. כאשר הבודהה רצה לשתות, פלג מים עכור, שחצו הרבה עגלות, הפך לפתע צלול ונקי. בדרך לקוסינארה ניגש אל הבודהה אדם בשם פוקוסה (Pukkusa) ושאל אותו על השלווה הפנימית. הוא סיפר למבורך שצפה פעם בפרוש שחלפה על פניו שיירת עגלות כשהן משאירות שכבת אבק על בגדיו, אך הפרוש השקוע בהתבוננות פנימית שמר על קור רוח מוחלט. הבודהה נתן לפוקוסה דוגמה מתוך נסיונו האישי שממחישה עד כמה עמוקה יכולה להיות ההתבוננות. המבורך סיפר שבזמן סערה חזקה שני ברקים שהכו בקרבתו הרגו שני אנשי כפר ושני שוורים, אך הבודהה היה כה שקוע בהתבוננות עד כי לא שם לב למתרחש. פוקוסה התפעל מסיפורו והניח על גופו של הבודהה מלבוש ברוקד, אך זוהרו התעמעם באור שהפיץ גופו של המבורך עצמו.
בהגיעו לקוסינארה, הבודהה התכונן לעזוב את הגוף, ונשכב על צד ימין בתנוחת האריה בין עצי סאל תאומים, שהמטירו את פרחיהם האדומים הגדולים על משכבו. אננדה ביקש ממורו לדחות את פטירתו עד ליום שבו הם יגיעו למקום ידוע כלשהו, שכן קוסינארה היא כפר נידח שנמצא בסבך הג'ונגל. אולם, הבודהה עצר אותו: "אל תבקש את מה שאינו נחוץ, אננדה. הרי היו זמנים שבהם במקום הג'ונגל הזה הייתה עיר מרשימה, בירת אימפריה. אך שגשוגן של ערים זמני, ממש כחיי האדם".
הבודהה המשיך את שיחתו עם אננדה ומנה ארבעה מקומות קדושים שמזוהים עימו: מקום הולדתו, מקום הגעתו להארה, מקום סיבוב גלגל הדהמה ומקום המעבר לפאריניבאנה, כלומר מקום פטירתו של המבורך. בקוסינארה המורה תיאר לתלמידים שהגיעו להיפרד ממנו את סגולותיו של אננדה: "כשאננדה מתחיל לדבר – כולם שמחים, וכשהוא משתתק – כולם מתעצבים". כך הבודהה נתן תוקף לדרשותיו של אננדה.
בלילה האחרון, תושבי הכפר קיבלו ברכות מהמבורך. בקוסינארה עצר גם סגפן נודד בשם סובהדה (Subhadda), שהתלבט במשך זמן רב לדברי מי מהפרושים עליו לשמוע ולאיזו קהילה להצטרף. כשנודע לו שהקץ של הבודהה קרב ובא, הוא החליט לבקש ממנו למסור לו את הדרכותיו. אולם, אננדה שהכיר היטב את הרגלו של סובהדה לקשור שיחות ריקות מתוכן, לא הרשה לו להפגש עם המורה הגוסס. שלוש פעמים סרב אננדה לסגפן, אך הבודהה, שראה בעין החוכמה השמימית את תודעתו של סובהדה, הורה לנזיר המשגיח שנמצא בקרבתו לקבל את המבקר. כשסובהדה ניגש למורה, הוא פתח בשאלותיו הרגילות על אמיתוּתן של תורות כאלה ואחרות ועל הישגיהם של מורים כאלה ואחרים, אך הבודהה ענה לו: "מספיק, סובהדה. נניח שהם השיגו חוכמה כפי שהם טוענים או שלא השיגו אותה כלל... אני אתן לך את הדהמה העמוקה. אם תורה כלשהי תואמת את הדרך הנאצלת, תמצא בה סגפנים מכל דרגות הקדושה, ואם התורה לא תואמת את הדרך הנאצלת, אז לא תמצא בה סגפנים מאף דרגת קדושה. בן עשרים ותשע הייתי, סובהדה, כשפרשתי מן העולם כדי למצוא את הטוב. יותר ממחצית מאה עברה מאז. במשך כל הזמן הזה ערכתי מסעות בעולמות האמת והחסד. רק בדרך הנאצלת תפגוש משוחררים". סובהדה היה התלמיד האחרון שהבודהה קיבל לסנגהה.
כשהבודהה נפרד מאננדה, הוא נתן לו את ההנחייה הבאה: "ייתכן שיהיו ביניכם מי שיחשבו: "נדם קולו של המורה". לא כך הדבר, אננדה. הדהמה שלימדתי אתכם תהיה מורתכם. מעתה, על הנזירים המתחילים לפנות בכבוד אל הנזירים הוותיקים כאל מורים. הסנגהה רשאית לבטל את כל הכללים השוליים והלא משמעותיים. העונש החמור ביותר בסנגהה צריך להיות ניתוק הקשר עם מפרי הכללים". לאחר מתן ההנחיות הללו, הבודהה אמר: "כל הדברים שהתהוו סופם להיעלם. היו חרוצים!"
הבשורה על הפאריניבאנה, פטירתו של המבורך, הגיעה באיחור לאוזניו של זקן הקהילה, מהאקסאפה (Mahākassapa). הוא התבשר על כך מפי סגפן ערום שנשא פרח מעץ הסאל, שאותו לקח בתור שריד קדוש מקוסינארה. הנזירים שהשתייכו לקהילתו של קאספה הגיבו לבשורה בצורות שונות – הבלתי מנוסים שביניהם, שקעו בדכדוך, ואילו הנזירים שתשוקותיהם שככו שמרו על קור רוח ואמרו: "לא ייתכן שמה שנולד ומכיל בתוכו את חורבנו לא ייחרב לעולם". אולם, היו גם תלמידים שהשמיעו דברים מרדניים: "די לקונן! בעבר נדרשנו למלא אחר הוראותיו של הסגפן הגדול. כעת אנחנו יכולים להחליט בעצמנו כיצד לפעול". מהאקאספה אמר: "אלה מביניכם שרוצים להישאר בקהילה, ימשיכו לשמור את ציוויי המבורך".
מהאקסאפה יצא לקוסינארה בלווית הסנגהה שלו. עד הגעתם, תושבי קוסינארה לא הצליחו להדליק את מדורת הקבורה עקב גשם חזק. אולם, עם הגעתו של מהאקאספה, הגשם פסק. הגיעו גם שליטים משמונה אזורים שבהם הבודהה לימד את תורתו, וכל אחד מהם רצה את שרידיו לעצמם כדי להקים סטופה (stūpa), תל הנצחה. התלקחו ויכוחים, וכדי ליישב אותם, זקני הסנגהה החליטו לחלק את השרידים לשמונה חלקים.
אנשים שהגיעו מאוחר יותר לקחו את האפר שנותר ממדורת הקבורה, ושמרו אותו בתוך סטופות. סטופה נפרדת הוקמה מעל מיכל השמן ששימש לטבילת הגופה לפני שריפתה. הסטופות הפכו לסמל של הפצת הדהמה בעולם.
יהי טוב!
לצפייה בגרסה המאוירת:
https://youtu.be/08fF02Rj8M8
