פרק 21

רוחו של אננדה התרוממה כשהוא ראה שמורו החלים, אך הבודהה הזכיר לו שהגוף מכיל גם את סופו, ולא יכול להתקיים לנצח. הוא אמר: "אני זקן מאוד. גופי יכול לנוע לאט ובזהירות בלבד כמו מרכבה ישנה ורעועה. שהייתי כאן עומדת להסתיים בקרוב. לפיכך, אננדה, תלמידיי צריכים לקבל מחסה בדהרמה ולהסתמך עליה. לשם כך, יש לנטוש את התשוקות ואת הצער של החיים העולמניים, ולחיות בתבונה".

בחודשים האחרונים לחייו, הבודהה ביקר קבוצות נזירים שונות על-מנת לחדד את הבנת ארבע האמיתות, המוסר הנכון, הריכוז הנכון, החוכמה והשחרור. הבודהה לימד את תלמידיו לשמור על אווירה ידידותית וסובלנית בסנגהה. הוא חזר והדגיש בפני הנזירים את ההכרחיות של השתתפות באסיפות הכלליות, המוקדשות לדיון בדהרמה. הבודהה הסביר שכדי שהסנגהה תשגשג, יש לוותר על תענוגות ריקים ופינוק החושים. אין להתבטא בקלות דעת או לנהל שיחות חסרות חשיבות. יש לשמור על שלוות התודעה, להתרחק מאנשים רעים, ולהתקרב לאנשים טובים. אין להזמין לתודעה תשוקות ורצונות רעים. אין לעצור בחצי הדרך, ולהסתפק בהישגים לא משמעותיים. על-מנת להיות מסוגלים לנהל חיים מבורכים בסנגהה, התלמידים צריכים לטפח אמונה בערכם האבסולוטי של המעשים הטובים, ללמוד את התורה בחריצות, לטפח סבלנות, ריכוז ותובנה. הרי מוסר גבוה הוא הבסיס לריכוז נכון, וריכוז נכון מביא לחוכמה נשגבת.

בעת אחד ממסעותיהם של הבודהה וקהילתו, נהר הגנגס עלה על גדותיו, וכולם החלו לחפש סירות או רפסודות כדי לחצות אותו. הבודהה, לעומת זאת, עבר כהרף עין לגדה הנגדית. התלמידים פירשו נס זה כסימן מהבודהה, שמברך אותם שיחצו את זרם הסבל בעזרת חוכמה.

הסעודה האחרונה של הבודהה התקיימה אצל צ'ונדה,הנפח. בין המאכלים שהוא הכין היה בשר חזיר. כשהבודהה טעם את הבשר, הוא ביקש מצ'ונדה לא להגיש אותו לאחרים, אלא לטמון אותו באדמה, מכיוון שהוא הרגיש שהאוכל מקולקל. כעבור זמן קצר, הבודהה החל לסבול שוב מכאבים חזקים, אך התגבר עליהם, ויצא בליווי אננדה לכפר בשם קוסינארה. הוא הנחה את אננדה להשיב כך למי שיאשימו את צ'ונדה: "אשרי צ'ונדה שצבר קארמה טובה לגלגולי חיים רבים, כשאירח את הבודהה לסעודתו האחרונה. הוא יזכה למצוות!"

במהלך המסע, אננדה היה עד לנס. כאשר הבודהה רצה לשתות, פלג מים עכור, שחצו הרבה עגלות, הפך לפתע צלול ונקי. בהגיעו לקוסינארה, הבודהה התכונן לעזוב את הגוף, ונשכב על צד ימין בתנוחת האריה בין עצי סאל תאומים, שהמטירו את פרחיהם האדומים הגדולים על משכבו. אננדה ביקש ממורו לדחות את פטירתו עד ליום שבו הם יגיעו למקום ידוע כלשהו, שהרי קוסינארה היא כפר נידח שנמצא בסבך הג'ונגל. אולם, הבודהה עצר אותו: "אל תבקש את מה שאינו נחוץ, אננדה. הרי היו זמנים שבהם במקום הג'ונגל הזה הייתה עיר מרשימה, בירת אימפריה. אך שגשוגן של ערים זמני, ממש כחיי האדם".

בלילה האחרון, תושבי הכפר קיבלו ברכות מהמבורך. בקוסינארה עצר גם סגפן נודד בשם סובהדה, שהתלבט במשך זמן רב לדברי מי מהפרושים עליו לשמוע ולאיזו קהילה להצטרף. כשנודע לו שהקץ של הבודהה קרב ובא, הוא החליט לבקש ממנו למסור לו את הדרכותיו. אולם, אננדה שהכיר היטב את הרגלו של סובהדה לקשור שיחות ריקות מתוכן, לא הרשה לו להיפגש עם המורה הגוסס. שלוש פעמים סרב אננדה לסגפן, אך הבודהה, שראה בעין החוכמה השמימית את תודעתו של סובהדה, הורה לנזיר המשגיח שנמצא בקרבתו לקבל את המבקר. כשסובהדה ניגש אל המורה, הוא פתח בשאלותיו הרגילות על אמיתוּתן של תורות כאלה ואחרות ועל הישגיהם של מורים כאלה ואחרים, אך הבודהה ענה לו: "מספיק, סובהדה. נניח שהם השיגו חוכמה כפי שהם טוענים או שלא השיגו אותה כלל... אני אתן לך את הדהרמה העמוקה. אם תורה כלשהי תואמת את הדרך הנאצלת, תמצא בה סגפנים מכל דרגות הקדושה, ואם התורה לא תואמת את הדרך הנאצלת, אז לא תמצא בה סגפנים מאף דרגת קדושה. בן עשרים ותשע הייתי, סובהדה, כשפרשתי מן העולם כדי למצוא את הטוב. יותר ממחצית מאה עברה מאז. במשך כל הזמן הזה ערכתי מסעות בעולמות האמת והחסד. רק בדרך הנאצלת תפגוש משוחררים". סובהדה היה התלמיד האחרון שהבודהה קיבל לסנגהה.

כשנפרד הבודהה מאננדה, הוא נתן לו את ההנחייה הבאה: "ייתכן שיהיו ביניכם מי שיחשבו: "נדם קולו של המורה". לא כך הדבר, אננדה. הדהרמה שלימדתי אתכם תהיה מורתכם. מעתה, על הנזירים המתחילים לפנות בכבוד אל הנזירים הוותיקים כאל מורים. הסנגהה רשאית לבטל את כל הכללים השוליים והלא משמעותיים. העונש החמור ביותר בסנגהה צריך להיות ניתוק הקשר עם מפרי הכללים". לאחר מתן ההנחיות הללו, הבודהה אמר: "כל הדברים שהתהוו סופם להיעלם. היו חרוצים!"

הבשורה על הפארינירוואנה, כלומר פטירתו של המבורך, הגיעה באיחור לאוזניו של זקן הקהילה, מהאקסאפה. הוא התבשר על כך מפי סגפן ערום שנשא פרח מעץ הסאל, שאותו לקח בתור שריד קדוש מקוסינארה. הנזירים שהשתייכו לקהילתו של קאספה הגיבו לבשורה בצורות שונות –הבלתי מנוסים שביניהם, שקעו בדכדוך, ואילו הנזירים שתשוקותיהם שככו שמרו על קור רוח ואמרו: "לא ייתכן שמה שנולד ומכיל בתוכו את חורבנו לא ייחרב לעולם". אולם, היו גם תלמידים שהשמיעו דברים מרדניים: "די לקונן! בעבר נדרשנו למלא אחר הוראותיו של הסגפן הגדול. כעת אנחנו יכולים להחליט בעצמנו כיצד לפעול". מהאקאספה אמר: "אלה מבינכם שרוצים להישאר בקהילה, ימשיכו לשמור את ציוויי המבורך".

מהאקסאפה יצא לקוסינארה בלוויית הסנגהה שלו. עד הגעתם, תושבי קוסינארה לא הצליחו להדליק את מדורת הקבורה עקב גשם חזק. אולם, עם הגעתו של מהאקאספה, הגשם פסק. הגיעו גם שליטים משמונה אזורים שבהם הבודהה לימד את תורתו, וכל אחד מהם רצה את שרידיו לעצמו כדי להקים סטופה, תל הנצחה. התלקחו ויכוחים, וכדי ליישב אותם, זקני הסנגהה החליטו לחלק את השרידים לשמונה חלקים. אנשים שהגיעו מאוחר יותר לקחו את האפר שנותר ממדורת הקבורה, ושמרו אותו בתוך סטופות. סטופה נפרדת הוקמה מעל מיכל השמן ששימש לטבילת הגופה לפני שריפתה. הסטופות הפכו לסמל של הפצת הדהרמה בעולם.

* * *

מי ייתן ונסור מרע, נעשה טוב, ונטהר את התודעה!

כך מסתיים הספר "חייו של הבודהה שאקיימוני", שנכתב לטובת כל היצורים, ולמען זכירת הדהרמה.
​
​חייו של הבודהה שאקיימוני (מהדורה שנייה)
​כל הזכויות שמורות 2026, ישראל
​© ולדימיר פיאצקי
​© מאה נהרות Hundred Rivers
​בכתיבת ספר זה השתתפו ולדימיר פיאצקי, חנן פיאצקי, סמדר פיאצקי, יהודית זבולון ושרה מגן.