האספה השנייה התקיימה כמאה שנה אחרי המהאפריניבאנה של הבודהה, והאספה הראשונה, בשנת 383 לפני הספירה. במשך השנים הסנגה של הבודהה המשיכה להתפתח, וקיבלה יחס אוהד משליטים רבים. גם באספה השנייה תמך בה מלך ויישלי .
הבודהיזם זכה לאהדה ממספר גדול יותר של מדינות בהודו העתיקה. סנגות גדלו והתרבו. ארבעה דורות התחלפו בסנגות השונות ולא נותרו תלמידים של הבודהה עצמו , ולא תלמידיהם. יחד עם זאת נשמרה הדהרמה בצורה טובה.בגלל המרחקים הגדולים בין הסנגות, התנהלות כל סנגה וסנגה הייתה תלויה בגורמים חיצוניים שונים כמו המיקום הגיאוגרפי, והאקלים. נקבעו כללים שהותאמו לתנאי המקום. למשל, נקבעו כללים מתי ואיזה נדבות ניתן לקבץ בהתאם לעונות השנה. ניתנה רשות לקבל נדבה בכסף, בגלל מגבלות בניידות שלא אפשרו לקבל נדבות בצורה של מזון.
שלוש הרמות של הידע הבודהיסטי היו , הסוטרות, הווינאיה, כללי ההתנהגות, והאבהידהרמה, החלק הפילוסופי וההכוונה כיצד למצוא את הידע הדרוש. שלוש רמות אלה נקראו טריפיטקה שפירושן שלושה סלים של הדרכות. שם זה הפך להיות שם בודהיסטי כללי והיה נפוץ במדינות השכנות להודו. בחלק של הסוטרות לא נעשו שינויים, ונתנו אותן כפי שהן. בחלק של כללי ההתנהגות, היו שינויים רבים, וגם בחלק של האבהידהרמה, החלק הפילוסופי, הנותן הגדרות למושגים החשובים ביותר, היו שינויים משמעותיים.
באספה השנייה פוגשים הנזירים את השוני שהתפתח בתרגול הדהרמה. בתחום האבהידהרמה התפתח ויכוח פילוסופי בין אסכולות שונות בבודהיזם.התפתחו שתי אסכולות שמאוחר יותר נעלמו.לאחת קראו סטהאווירוואדה, ולשנייה מהאסנגיקה. ניתן להניח שההבדל הפילוסופי בין שתי האסכולות היה בהגדרת הסטטוס של המציאות הפיזית. האסכולה של המהאסנגיקה תמכה בדעה שגרסה שהמציאות הפיזית היא אשליה מלאה, בעוד האסכולה של סטהאווירוואדהגרסה שהמציאות הפיזית היא אמנם אשליה, אך היא אשליה מאחר והיא ארעית ומשתנה. זה היה השוני הפילוסופי. אנשי אסכולת המהאסנגיקה התרכזו בשיטות יוגיות וראו את החיים הפיזיים של האדם כחלום, בעוד אנשי אסכולת הסטהאווירוואדההתרכזו בגישה התנהגותית, בניתוח קפדני של מעשים והתבוננות בפרטים קטנים בהתנהגות היומיומית שלנו, כמו רחצה, התלבשות והתפשטות, והתכוננות לשינה. זהו גם תרגול של ריכוז, אך הוא מכוון יותר לתרגול גופני. ניתן לומר שהתרגול היוגי של אסכולת המהאסנגיקה היה מכוון יותר למצב התודעה, והייתה הדגשה על נוכחות בארץ הטוהר בתוך החיים, התעוררות מחלום הסמסרה, והתרחקות מהעולם הפיזי.
ההבדל בין שתי האסכולות כפי שרואים הוא עדין ביותר וחשוב לשלב בין שתיהן. חשוב להבין שמעולם לא הייתה חלוקה ברורה בין הגישות. בכל בית ספר יוגי פיתחו גם את המודעות לגוף, וגם פיתחו את ההתבוננות במצבי התודעה. השאלה הייתה רק שאלה של הדגשים . אלה הן שתי חוויות מדיטטיביות: בגישה אחת רואים באופן ישיר שהחיים הם חלום, והן אשליה, ובחוויה השנייה חווים שהחיים הם כמו חלום, ויותר קל לסבול אותם. ההבדל בין שתי האסכולות היה גם בכללי ההתנהגות. האסכולה של סטהאווירוודה הדגישה את התפיסה של החיים כמו חלום, והיה רצון לחזק את המשמעת בקרב הנזירים על מנת לקרב אותם לסגפנות, ולעיתים סגפנות קיצונית יותר מהסגפנות עליה המליץ הבודהה. הכוונה הייתה להוביל להתרחקות מהעולם באופן מלא. אנשי המהאסנגיקה שראו את החיים כחלום לא חשו צורך להתרחק מן החיים יותר מכפי שכבר עשו. הנטייה שלהם הייתה יותר להתרחק מהמגרעות הפנימיות שלהם, והם חשבו שלא היה צורך להוסיף כללי נזירות נוספים על אלה שנתן הבודהה. ביחס לכללי ההתנהגות, אין מקום לעסוק בשאלה איזו מן האסכולות היא הנכונה. היה הדבר תלוי במתרגל. אדם שהגיע מהחיים העולמניים וחיפש בדהרמה חיים קלים יותר, זקוק היה למשמעת חזקה יותר. לעומת זאת אדם שהתרכז בחיפוש נכון לא ניזקק לכללי התנהגות קשוחים יותר. במנזרים לא כל הנזירים היו באותה רמה. היו כאלה שכללי משמעת קשוחים התאימו להם, וכאלה שכללים אלה לא היו נחוצים עבורם, וניתןהיה להסתפק בכללי משמעת בסיסיים שיקלו על ההתבוננות.
כאלף וחמש מאות שנים מאוחר יותר האסכולות שהתפתחו היו כאלה שקיבלו ווינאיה באסכולה יותר שמרנית והיו כאלה שקיבלו ווינאיה באסכולה יותר ליברלית.
כשלוש מאות שנים מאוחר יותר החלו להתפתח בבודהיזם תנועות חדשות: התהרוודה והמהאיאנה. אנשי המהאיאנה שהיה נפוץ בצפון מזרח אסיה במדינות כמו טיבט, סין, יפן, קוריאה, נפאל, בהוטן, ובמדינות בו הבודהיזם נעלם כמו פקיסטן אפגניסטן, החלו להזדהות עם אסכולת המהאסנגיקה, למרות שלמרות שלא היה קשר היסטורי ביניהן.
אנשי התהרוואדה שהייתה נפוצה במדינות שבדרום מזרח אסיה, סרילנקה, תאילנד, מיאנמר, ולאוס, הזדהו עם אסכולת הסטהאווירוודה , כאשר גם ביניהן לא היה קשר היסטורי. גם אסכולת המהאסנגיקה וגם אסכולת הסטהאווירוודה נעלמו קודם לכן.
זרם הווג'ריאנה נפוץ בטיבט ומונגוליה , טיבט ובהוטן, נפאל, וחלקית ביפן. זרם זה מהווה חלק מזרם המהאיאנה. עד סוף המאה העשרים נהוג היה לחשוב שזרם התהרוודה הוא הבודהיזם המקורי, מאחר וזו הייתה האג'נדה של התהרוודה.
במאה העשרים ואחת השתנתה הגישה והיא היום גורסת ששני הזרמים הם שתי גישות לבודהיזם המקורי ולכל אחד מהם קיימת תרומה אדירה לבודהיזם. ראוי לציין שגם כיום קיימת עוינות בין שני הזרמים. עד המאה השתים עשרה חיו שני הזרמים באינטראקציה חיובית. הנזירים של שני הזרמים חיו באותם מנזרים ברחבי הודו. הם שמרו על כללי התנהגות שונים, מאחר והם קיבלו ווינאיאה שונה, וגם למדו אבהידהרמה בצורה שונה, אך היה ביניהם שיתף פעולה מלא למרות חילוקי הדעות על שיטות התרגול השונות.
במאה השתים עשרה נרדף הבודהיזם על ידי מנהיג קנאי ששנא את תורתו של הבודהה, ופעולותיו הובילו להכחדת הדהרמה הבודהיסטית. עד סוף המאה העשרים הבודהיזם לא היה קיים בהודו. עשרות אלפי נזירים נהרגו ואחרים התמזגו עם תנועות יוגיות שונות. חשוב לדעת שבהינדואיזם הנוכחי קיימים אלמנטים בודהיסטיים רבים, ותרגולים דומים. הקשר בין הבודהיסטים של צפון מזרח אסיה והבודהיסטים של דרומה ניתק למשך שמונה מאות שנה. זה היה הגורם לעוינות ביניהם. הם החלו להאשים האחד את השני בפיצול הסנגה הבודהיסטית. נוצר מיתוס ששני הזרמים התפצלו באספה השנייה, מה שלא היה נכון. בגלל הדמיון בהגיית המהאיאנה והמהאסנגיקה והדמיון בהגיית התהרוודה והסטהאווירהוודה נבנה מיתוס זה.
התהרוודה והמהיאנה לא היו קיימים בתקופה בה התקיימה האספה השנייה. רק בגלל הניתוק בין שני הזרמים במאה השתים עשרה התפתח מידע שגוי. במאה העשרים, ובמאה העשרים ואחת נפרדו המלומדים ממיתוסים אלה.
יש ללמוד לקח חשוב מכך. כל אדם שמתרגל, ומאמין שהזרם אליו הוא משתייך הוא הזרם הנכון, והוא ממעיט מערכו של זרם אחר, על מנת להרגיש בעל ערך, לא ישיג את מטרתו. הגדולה שלנו מתבטאת רק באמצעות הצניעות והיכולת לקבל את בני האדם כפי שהם, בין אם הם בודהיסטים ובין אם לא.
הלקח השני הוא שבהיסטוריה של הדהרמה עלינו להתבסס על ההבנה של הדהרמה הבודהיסטית, ולא על דעות ושמועות.
במערב שייכותו של אדם לכנסייה מסוימת מגדירה את התרגול שלו ודמות הכומר היא משנית. בתרגול הבודהיסטי הדבר שונה. פעמים רבות השתייכות לזרם בודהיסטי מסוים פחות חשובה מן השייכות לשושלת המורים. אם אדם נוצרי מאמין מוגדר על ידי השתייכותו לכנסיה מסוימת, פונה לכומר זה אחר, הרי בבודהיזם השתייכות לזרם היא משנית. ניתן למצוא מורים בודהיסטים המלמדים ידע מזרמים שונים, והדבר אינו מפריע.
הגישה יוגית גורסת שזרמים ושמות הניתנים לבתי ספר הם חשובים לצורך ההיסטוריה החיצונית. עבור ההיסטוריה הפנימית שלנו, עבור ההארה, מה שתמיד חשובה יותר היא שושלת המורים המעבירה את הידע. זוהי הגישה הבודהיסטית. אין שייכות לזרם ספציפי ללא שייכות לשושלת המורים הספציפית. מכאן ניתן לראות שכל הדרמטיות שבהבדלים שבין בתי הספר הבודהיסטים היא מדומיינת. התרגול שאנו מבצעים בחיינו הוא הקובע, וכינויים לתרגול הם משניים.
