תולדות הבודהיזם
הרצאה 23 – הרגע האחרון והרגע הראשון שאחרי הרגע האחרון. מג'הימה ניקאיה סוטה 97, דהאנאג'אני סוטה.
הרצאה זו תעסוק ביחסו של הבודהיזם לחוויית המוות. עוד כאשר חי הבודהה בארמון, ומאוחר יותר כאשר חי עם הסגפנים, הייתה מקובלת התובנה שהמוות הוא זמן הקציר. החיים דומים לחלום, וכאשר החלום מסתיים מגיע זמן הקציר. כל המעשים שעשה האדם, נשקלים במאזניים השמיימיים, מאזני המצפון שלנו.
במידה והמעשים הטובים רבים מן המעשים הרעים, האדם עולה לעולמות עליונים. במידה והמעשים הרעים רבים מן המעשים הטובים, האדם יורד לעולמות תחתונים. יחד עם הבנת חשיבות המוות, ניתנה גם חשיבות לרגעים שלפני המוות. כאשר האדם מרגיש שמותו קרב, כשהוא על סף עזיבת גופו, ועל סף הלידה החדשה, הוא פעמים רבות הופך להיות פנוי לדהרמה. חשיבותו של רגע זה גדולה.
גם אם האדם לא צבר מעשים טובים, ולא התעורר במהלך חייו לדרך רוחנית, ברגע זה תודעתו פנויה לקבל את התובנה הנכונה, ולהשפיע על העתיד הרחוק שלו. הוא אמנם אינו יכול להשפיע על עתידו הקרוב, מאחר ולא צבר מעשים טובים וחכמה, והוא ירד לעולמות תחתונים, אך כאשר הוא זורע ברגע האחרון גרעין של תובנה, הרי גם ברגע האחרון יש בעולמות התחתונים כוח המזכיר לאדם , שיש דרך יציאה, ועלייה לעולמות עליונים. לאחר תקופה, ולעיתים אחרי גלגולים רבים כוח זה עשוי להוביל אותו לחופש.
דהאנאנג'אני סוטה ממחישה תובנה זו. מסופר בה שלשריפוטרה היה מכר , דהאנאנג'אני שמו, ברהמין שלא אהב ללמוד ואהב להשתכר. כאשר שריפוטרה היה פוגש אותו, הוא נהג לנזוף בו, על אורח חייו הקלוקל, אך זה אטם אוזניו למילותיו של שריפוטרה. כאשר נודע לשריפוטרה, שדהאנאנג'אני עומד למות, הוא בא לבקרו, והסביר לו שלידה בגיהינום היא קשה ונוראית. דהאנאנג'אני אישר בבכי את דברי שריפוטרה שהסביר, שאפילו מצב של שד רעב, שהוא חסר בית, וחסר מקום בו יוכל לנוח, הוא עדיין טוב יותר ממצב של גיהינום. דהאנאנג'אני הסכים עם שריפוטרה והוסיף שאכן בגיהינום חש האדם שהוא מת ונולד מחדש פעם אחר פעם. שריפוטרה הוסיף שבמידה ומוותר האדם על עוינות, הוא משתחרר מלידה בגיהינום, והציע לו להמשיך להקשיב. הרי הלידה כחיה, עם כל הסבל והכבלים הכרוכים בה, היא קלה יותר מלידה בעולם של שדים רעבים. בלידה בעולם החיות קיימת מעט שמחה, ומעט שלווה. דהאנאנג'אני הסכים עם שריפוטרה שהוסיף כי עלינו לוותר על אי שביעות רצון הקיימת בנו, על עונג חושי ורגשי, שישחררו אותנו מלידה בעולם השדים הרעבים.
שריפוטרה המשיך והסביר כי לידה בעולם של בני אנוש היא טובה יותר מלידה מעולם של חיות. לאדם יש חופש לשלוט במחשבותיו, והיכולת לפתח את הכיוון של החיים בהם הוא חפץ, יש אור בעיניו, אור של חכמה, אור המאיר את דרכו, ואינו קיים בחיה. קיים עצב רב בחיי האדם, אך גם יש בחייו חופש רב. כדי לוותר על לידה כחיה , עלינו להקשיב לדברי חכמים, לוותר על גאווה בהמית שאינה מקשיבה.
דהאנאנג'אני הסכים עם דבריו של שריפוטרה שהמשיך והסביר שעולם האלים ,ועולם האסורות הגבוהות. שיש בו חיים שמיימיים, אור שמיימי ועונג שמיימי , שהוא טוב יותר מעולם של בני אנוש. דהאנאנג'אני הסכים לדברי שריפוטרה שהוסיף כי עלינו לצבור מעשים טובים, ולזנוח עצלות, לפנות אל הדהרמה, ולעשות מעשים המעניקים שלווה לאחרים. דהאנאנג'אני הסכים לדברי שריפוטרה שתיאר את החיים בעולם של ברהמה, בו הולכים היצורים באור, עולם הבנוי מאור ומקרין אור ושלווה. דהאנאנג'אניחזר על המילה ברהמה, ועזב את גופו.
כאשר חזר שריפוטרה למנזר, הוא סיפר לבודהה על שיחתו עם דהאנאנג'אני. הבודהה ציין בפני התלמידים האחרים את חוכמתו הרבה של שריפוטרה, שלא יכול היה למסור לדהאנאנג'אני את הדרך לחירות מלאה, אך הוא הפנה אותו למעלה, ובכך עשה עבודה ראויה לשבח.
כאשר מתבוננים בשיחה בין דהאנאנג'אני לשריפוטרה ניתן למצוא שלמרות שדהאנאנג'אני כבר לא יכול היה לצבור מעשים טובים וחכמה, הוא בכל זאת הצליח להאמין ולהיזכר בקיומה של דרך המובילה למעלה בעזרתו של שריפוטרה. זיכרון זה ילווה אותו גם בחיים הבאים . שריפוטרה בעבודתו הראויה לשבח בנה נטייה ללכת בדרך המובילה למעלה, ולוותר על הדרך המובילה למטה. הוא הזכיר לדהאנאנג'אני כי בדרכו הרעה הוא יגיע לעולמות תחתונים, אך נתן לו תזכורת מה עליו לעשות בעולמות התחתונים, כדי להתגבר על הסבל ולעלות גבוה יותר . בוויתור על העוינות אפשר לעלות מעולם הגיהינום לעולם של שדים רעבים, למרות היותו עולם קשה הוא עדיין קשה פחות מהגיהינום. בוויתור על אי שביעות רצון, על רעב חושי ורגשי, אפשר לעלות לעולם החיות, שלמרות היותו עולם קשה, הוא עדיין קשה פחות מעולם השדים הרעבים. בוויתור על אחיזה בחושך של עולם החיות, ובפקיחת העיניים לאור הבחירה המוסרית הקיימת בעולם בני אנוש, אפשר לעלות לעולם בני אנוש. בעשיית מעשים טובים, אפשר לעלות לעולם האלים ולעולם האסורות הגבוהות. אפשר גם להגיע לעולם של ברהמה, עולם המלא אור וכולו שלווה . בעת המוות עם כל התנהגותו הבעייתית והסבל שבתהליך המיתה, כקבצן שלא צבר מעשים טובים, יצא דהאנאנג'אני מן החיים בשמחה, מאחר ובליבו היה זיכרון דרך העלייה.
סוטה זו מתמקדת בחשיבות התובנה ברגע האחרון של החיים וגם ברגע האחרון, על סף המוות, כשנידמה שהכול אבוד. מתברר שישנו רגע בו אפשר להעיר אמונה נכונה שתשפיע על האדם בלידות הבאות. הבנה זו הייתה חשובה ביותר בתולדות הבודהיזם.
בתקופה בה הבודהיזם הופיע בכתבים רבים, בתקופה בה נכתבו הקאנון הפאלי, והפרג'נה פרמיטה והיו זמינים בחיי היום יום של הנזירים מן המאה הראשונה לפני הספירה ואילך, אחד הכתבים הראשונים שמצאו ארכאולוגים הוא הטקסט המחבר לנושא חווית המוות.
במאה העשרים ואחת גילו הארכאולוגים במערות בסין טקסטים הכתובים בשפה הגנדהרית, שפת מדינת גנדהרה שהשתרעה על פני פקיסטן ואפגניסטן. אחד הנושאים בכתבים אלה היה ההתבוננות בבודהה אמיטבהה. יש להתבוננות זו מקום הקשור לרגע הראשון שאחרי המוות. ידוע מהסוטרה הגדולה של ארץ הטוהר של בודהה אמיטבהה, שזוהי הארץ אותה ראה אננדה בחזונו. בודהה שקימוני סיפר לו כיצד נוצרה ארץ הטוהר. הבודהה תיאר שבודהה אמיטבהה היה סגפן ששמו היה דהרמהקארה שחי שנים רבות לפני הבודהה, ובגלל נטיותיו הטובות נדר שיצור ארץ בה לא יתקיימו עולמות תחתונים. כל יצור שיפנה אליו בבקשת עזרה, יוכל לפחות לרגע אחד לראות אותה. במשך מחזורי חיים עמל דהרמקארה וביצע את תרגול שש הפרמיטות והצליח לפתח הצטברויות של חכמה ומעשים טובים, שאפשרו לו לפתח את ארץ הטוהר. הבודהה תיאר כי דהרמהקארה הגיע להישג זהעוד עשר לידות אחרונות שלפני לידת הבודהה. מאז הוא מעניק עזרה לכל היצורים המחפשים מחסה באור האינסופי שלו.
בדרך כלל מתואר בודהה אמיטבהה כדומה מאד לבודהה, אך דמותו מצוירת בצבעה האדום של השמש השוקעת, מאחר וארץ הטוהר מצויה במערב. תיאור זה מהדהד תיאור אחר בספר המתים המצרי, המתאר שצדיקים הולכים לארץ הטוהר, הארץ המצויה בשמש השוקעת. המסורת המצרית נבנתה כשלושת או ארבעת אלפים שנה לפני הספירה, כאלף חמש מאות שנה לפני תקופתו של בודהה שקימוני. התובנה של ארץ הטוהר חורגת מגבולות התובנות ההיסטוריות, מאחר והיא מופיעה בתרבויות כה עתיקות כמו תרבויות מצרים ושומר שהגיעו עד לתקופתו של הבודהה ונעלמו מזמן. דרך זו הייתה מובנת לא רק לבודהיסטים, אלא לכל האנשים שהפנו את מבטם לערכו של מעשה טוב. גם במצרים וגם בשומר, כאשר ציינו את הארץ שנותנת מחסה מן הסבל בכיוון השמש השוקעת, ציינו את הארץ אליה הולכים הצדיקים, שצברו מעשים טובים.
כל התובנה של ארץ הטוהר היא פרההיסטורית, והיא תואמת את תיאורו של הבודהה לאננדה. בטקסט הכתוב בגנדהרית מסופר שעל מנת להגיע לארץ הטוהר של בודהה אמיטבהה, על האדם להתאמן ולזכור את נוכחותו עוד בחיים. באחת הסוטות של הקאנון הפאלי מוצאים תיאור של פרקטיקה זו. אחד הברהמינים אומר שלמרות שהוא אינו רואה את גוטמה (הבודהה) לעיתים קרובות, הוא זוכר אותו כל העת. כאשר הוא הולך לישון, וכאשר הוא מתעורר משנתו, הוא חושב על גוטמה (הבודהה), מה שמייצר לו עונג ושלווה. אותה פרקטיקה מומלצת גם בכתבים הגנדהרים. גילוי טקסטים אלה חולל מהפכה מסוימת בהבנת תולדות הבודהיזם. עד לגילוי כתבים אלה נהוג היה לחשוב שהאמונה בבודהה אמיטבהה התפתחה בתקופה מאוחרת יחסית, במאה הרביעית בסין. לאחר גילוי הכתבים הגנדהרים הסיקו ההיסטוריונים שהאמונה בבודהה אמיטבהה התפתחה בתקופה מוקדמת יותר. ניתן מכך להסיק עד כמה חשוב להבין את הדהרמה באופן מעשי ולא רק באופן רציונלי. ההיגיון שבנו ההיסטוריונים פעמים רבות גרס שהבודהיזם הקדום היה יחסית פשוט, ודמה יותר לפילוסופיה, ורק מאוחר יותר היא התפתחה לפרקטיקות יוגיות רבות. ההיסטוריה של ימינו גורסת שהבודהיזם הקדום היה מלא בפרקטיקות יוגיות. לכל פרקטיקה יוגית ניתן למצוא מקור בסוטות. עוד בתקופתו של הבודהה ניתן למצוא התייחסות לכל הפרקטיקות הקיימות בבודהיזם. קיימים כמובן הדגשים שונים הקשורים לאסכולות שונות.
חשוב להדגיש את הפרקטיקה של בודהה אמיטבהה , המשותפת לכל פרקטיקות ההדמיה. כאשר בודהיסט פוגש מורה חי , הוא יכול להשתמש בקשר זה כתומך בו, והמסייע לו להתרכז. אך כאשר הוא אינו נמצא בקשר עם המורה, או חי רחוק ממנו, בודהה אמיטבהה הופך להיות עבורו דמות של המורים שלו. בודהה אמיטבהה הוא למעשה אינו שונה מבודהה שקימוני. ברמה של גוף ללא צורה, ברמה של דהרמה, הם זהים. התודעה הזורחת בתודעה של בודהה אמיטבהה הייתה זורחת גם בתודעתו של בודהה שקימוני. לכן ראה אותה אננדה.
כאשר הדורות הבאים של הבודהיסטים מתפללים לבודהה אמיטבהה או לטארות הם בעצם מתבוננים בתודעה הטהורה של המורים שלהם. זו דרכם לראות את תודעה המורים, כפי שהיא. האמונה בבודהה אמיטבהה מתרחשת ברגע הראשון שאחרי המוות. כאשר אנו זוכרים באמצעות פרקטיקה זו את המחסה אותו הוא נותן בארץ הטוהר , בחוכמתו ומעשיו הטובים, הרי ברגע הראשון שאחרי המוות נוכל להתעורר על פי רמת הצבירות הטובות שלנו. במידה והצבירות רבות יוכל האדם להתעורר למשך זמן ארוך. אם הצבירות קטנות, הוא יוכל להתעורר למשך זמן קצר. גם אם הצבירות הן קטנות , הוא יכול להתעורר לרגע אחד בארץ הטוהר של בודהה אמיטבהה ולהקשיב לאותה דרשה אותה נתן שריפוטרה לדהאנאנג'אני, כאשר עמד למות. זהו הרגע שאחרי המוות המעניק לנו ולכל היצורים הפונים לארץ הטוהר לחוות פעם נוספת את הרגע שלפני המוות. זהו הקסם של האמונה בבודהה אמיטבהה. האנרגיה של התובנה הופכת להזדמנות שהיא כבר אחרי ההזדמנות האחרונה. לא כל אחד זוכה לשמוע מאדם כמו שריפוטרה הדרכה ברגע האחרון. אך תודעתו של שריפוטרה בצורה של בודהה אמיטבהה, פנויה ופתוחה לפגוש את היצורים ברגע בו עזבה התודעה את הגוף, אך עדיין לא קיבלה לידה חדשה באחד מהעולמות הסמסריים. כאשר נזיר או אדם עולמני פונה לבודהה אמטבהה, זו בדיוק הציפיה שלו. הציפיה היא שברגע הראשון שאחרי הרגע האחרון, הוא יראה את ארץ הטוהר של בודהה אמיטבהה, יקשיב לדרשתו. אז יוכל להמשיך בזרם הקרמאטי שלו, מאחר ולא ניתן לבטל את הכוח הקרמאטי .אך הוא יוכל לחזור כמו ברהמין דהאנאנג'אני, עם זיכרון שקיימת דרך של עלייה, זיכרון היכול לחלץ אותו מן הגיהינום, מעולם השדים הרעבים, מעולם החיות, ולעלות הלאה מעולם בני אנוש לעולמות שמיימיים. gus
