תולדות הבודהיזם
הרצאה 26 – בודהיזם, ברהמיניזם,ג'ייניזם.
אגאניה סוטה, טוויג'ה סוטה.
Aggañña sutta, DN 27
Tevijja sutta, DN 13
הרצאה זו תיוחד לאינטראקציה של הדהרמה של הבודהה עם תרבויות רוחניות שהיו קיימות בהודו לפני הבודהיזם ובתקופתו.
אחת התרבויות הרוחניות היא תרבות הוודות. הוודות הם כתבי קודש שבמשך שנים רבות נמסרו מפה לאוזן, וחסידיהן שיננו אותן בעל פה. הם ביצעו טקסים שמטרתם הייתה לתקן את העולם הגשמי בעזרת כוחות שמיימיים. חסידים אלה נקראו ברהמינים, שהיה הרובד המשכיל בהודו. ברובד זה התפתחה לראשונה התרבות של כתיבת טקסטים. מאחר ותלמידים רבים של הבודהה גם בחייו וגם בדורות שאחריו, הגיעו מרובד זה של ברהמינים, המשכילים שהאמינו בכוחות שמיימיים, ההשפעה של תרבות הוודות שמאוחר יותר נקראה ברהמיניזם, הייתה גדולה ביותר.
שריפוטרה ומאודגליאיאנה, תלמידיו הבכירים של הבודהה, השתייכו למעמד הברהמינים. תרבות שינון הטקסטים, העברת הידע בעל פה, ומאוחר יותר כתיבת הטקסטים, האהבה לטקסט הכתוב, והתמסרות גדולה לכתיבת טקסטים, שצמחה בבודהיזם, מקורותיה הם בתרבות הברהמינית.
רוב הטקסטים של זרם המהאיאנה, נכתבו בשפת הסנסקריט, שהייתה שפת הקודש של הברהמינים. כיום הבודהיזם הצפוני מבוסס על התרבות של הברהמניזם. הזרם היוגי של המהאיאנה, ווג'ריאנה, שמו הראשון היה מנטריאנה, וגם הוא הושפע מהברהמיניזם, מאחר וכלי העבודה של הברהמינים היה מנטרות. השינון העמוק ביותר של הברהמינים היה האופן בו יש להגות מנטרות.
בצד השפעתו הכול כך גדולה של הברהמיניזם על הבודהיזם, היו בין שתי התורות גם חילוקי דעות. אלה היו ויכוחים פילוסופיים על האופן בו יש לקיים טקסים מסוימים. בטוויג'ה סוטה מתוארת שיחה בין ברהמינים צעירים, המתלוננים בפני הבודהה על כך שמשפחותיהם מגנות אותם על כך שהם חסידיו. הבודהה הסביר להם שלידה למעמד הברהמינים אינה מבטיחה את איכות תודעתו, אלא הידע שלו וחוכמתו. כל בני האדם נולדו לנשים, ולכן הם שווים בערכם, אך כאשר אדם מתחיל לפתח חכמה, הוא הופך לברהמין אמיתי כאשר הוא צובר חכמה ומעשים טובים. ברהמינים רוצים להגיע לעולם של ברהמה שהוא כולו עשוי מאור, והוא נטול סבל. כאשר אדם מורה לנהר הגנגס לבוא אליו, הרי הנהר לא יעשה זאת. על האדם לבוא אל הנהר. הדבר דומה בהקשר זה לעולם של ברהמה. האדם יכול לבצע טקסים רבים ולהתפלל להכיר את מלכותו של ברהמה. אך אם האדם לא יבוא בעצמו למלכותו של ברהמה , הוא לא יוכל להגיע אליה. הבודהה הסביר שהטקס, כאמצעי להגיע ללידה חדשה , או לידה משוחררת אינו אפקטיבי. רק מעשים נכונים וחכמה יבטיחו לידה משוחררת.
מטרת הטקסים, בהנחה שהם טקסים נכונים, היא להפנות את התודעה כלפי מעשים טובים בליבנו. כדי להגיע לעולם של ברהמה עלינו לפתח רגשות אינסופיים: רצון טוב , חמלה, אי תשוקה, ושמחה. הבודהה קורא להם משכנים של ברהמה, ברהמה ויהארות. במידה ואנו מפתחים רגשות אינסופיים אנו כבר בעולם של ברהמה.
השיחות בטוויג'ה סוטה ואגאניה סוטה בין הבודהה והברהמינים תורמות להבנה עמוקה של הדו שיח שביניהם.
התרבות הנוספת שהתפתחה כמאה שנה לפני תקופתו של הבודהה הייתה הג'ייניזם. מייסד תורה זו היה מהווירה. הבודהה תרגל זמן מה סגפנות שהושפעה מתורתו מהווירה, וגם חמשת הסגפנים שליוו את הבודהה הושפעו ממנה. הג'יינים היו קרובים ביותר לדהרמה הבודהיסטית. השוני ביניהם נסב סביב השאלה עד כמה סגפנות יכולה לעזור להשתחרר מקארמה רעה. הג'יינים מאמינים שאדם המבצע סיגופים קיצוניים, יכול לשבור קארמה רעה. הבודהה שלל אמונה זו , וטען שכאשר אנו פוגעים בגופנו, אנו מחזקים את הקארמה הרעה. אנו יכולים לתקן את הקארמה הרעה שלנו, רק אם אנו מתקנים את הסיבות להתנהגות רעה, ומפתחים התנהגות נכונה, פיתוח הרגשות האינסופיים. זהו הבדל חשוב ביותר בין שתי התורות, מאחר והוא משפיע על התנהגותו של הסגפן באופן דרמטי. יחד עם זאת ניתן לראות את ההשפעה החיובית המשמעותית של הג'ייניזם על הדהרמה הבודהיסטית.
מאחר והג'יינים התעניינו במצבי תודעה גבוהים ביותר, הידע הקוסמולוגי, והידע על העולמות הגבוהים יותר מהעולמות הסמסריים, עולמות השולטים בעולמות יקומיים היה מפותח בקרבם. תרומה חשובה ביותר של הג'ייניזם לבודהיזם היה עיקרון האהימסה, הרעיון של אי פגיעה ביצורים. בעוד הג'יינים יישמו עיקרון זה כלפי העולם החיצוני, אך לא כלפי גופם בו הם פגעו, הרי הבודהה הרחיב אותו , והמליץ על אי פגיעה גם בגופו של האדם עצמו. חילוקי הדעות בין שתי התורות קיבלו ביטוי גם ברמה הפוליטית, כאשר היו מלכים שרדפו את חסידי אחת התורות. רק בתקופתו של אשוקה שהנחיל סובלנות דתית ומדינית פסקו מאבקים אלה. עד היום נהנים בהודו מהסובלנות לזרמים הרוחניים המגיעים אליה.
ראוי לציין שלמרות זאת היו ג'יינים וברהמינים שרדפו בודהיסטים. היו גם תקופות בהן בודהיסטים שהיו מקורבים לשלטון רדפו ג'יינים וברהמינים.רדיפות אלה היו על רקע של מאבקי כוח על רכוש וכבוד.
בהקשר זה נתן הבודהה שני כללי זהב בתרבות הדיון. הכלל הראשון הוא, שעל שני הצדדים להסכים לעיקרון שלמעשה טוב יש ערך אבסולוטי. במידה ואין הסכמה כזאת אין שום אפשרות לדון בנושא רוחני כלשהוא. הכלל השני הוא, שלאור העובדה ששני הצדדים אינם מסכימים על פרטים רבים, עדיף לא לדון בהם, ועדיף לדון על הפרטים עליהם הם מסכימים על מנת להבין אותם לעומקם.
אלה שני הכללים המהווים עקרונות לתרבות הדיון הבודהיסטית.
