בביתם של אנשים נמצאים לעיתים קרובות היכלי קודש קטנים שאינם בולטים לעין האורחים, אך תודעתם של הדיירים הקשישים מופנית אליהם. חלקם מציגים בחפץ לב את היכלי הקודש שלהם. אשתו של אחד ממטופליי סיפרה לי שאביה חי עד גיל מאה ועשרים שנה. ביהדות נאמר כי צדיקים חיים עד גיל זה, ולעיתים קרובות, שומרי מסורת מזכירים מספר זה כשהם מדברים על אבותיהם. אולם, קשישים רבים שהכרתי לא ידעו אף את תאריך הלידה של עצמם, על אחת כמה וכמה את זה של אבותיהם. למרות חסרונותיה, לגישה זו היתרון של אמונה חלקית בלבד בממשותם המוחלטת של החיים הפיזיים.

אביה של האישה היה רב, וליוו אותו מלאכים שומרי-ראש. בכל הבתים שבהם הוא גר, גם במרוקו וגם בישראל, התגוררו נחשים. הדיירים נהגו להשאיר עבורם ביצים וכוסות עם מים. שלושה ימים לפני פטירתו הרגו נחש צפע גדול, אך לאחר שהאב הלך לעולמו, סברו שהנחש היה מלאך שומר-ראש שלו.

ביום פטירתו, האב ביקר את הבת שלו, וביקש ממנה להיות איתו. הוא אמר ששני מלאכים הגיעו לקחת אותו, ומחכים לו על עדן החלון, ולכן הוא צריך להתכונן לפטירה. הבת עזרה לו להתקלח ולהחליף בגדים. הוא הניח תפילין, קרא את תפילת ”שמע ישראל“, וכעבור שעה הלך לעולמו. בסלון תלויה תמונתו, שצולמה זמן לא רב לפני פטירתו, ובה הוא מניח תפילין. האישה פונה לתמונה עם תפילות לשלום הבית, ונותנת את האמון הרב ביותר בכוחות האצורים בתמונה זו.

בחלק מן המשפחות שעלו ממרוקו שומרים מטבעות זהב ישנים כקמע קדוש, ומעבירים אותם מדור לדור. קשיש אתיופי שטיפלתי בו ענד על צווארו שקיק אדום סגור העשוי מעור, ובתוכו כל מיני חפצים בעלי כוח מאגי, ששימש כקמע. סיפרו לי שמכשפים אתיופים נהגו לתפור שקיקים כאלו עבור לקוחותיהם, והאחרונים שמרו על הקמעות שלהם בקפידה. אכן, המטופל שלי לא רצה שאגע בשקיק שנמצא בבעלותו, והסתיר אותו ביסודיות מתחת לכרית לפני הרחצה, וענד אותו שוב מיד לאחר סיום הרחצה.

היו גם היכלי אבל וזיכרון, תמונות ומזכרות של קרובים שנפטרו בטרם עת. היו גם מעמדי שביעות-רצון עצמית, ושם הוצגו לראווה תמונות של הזקנים מהתקופה שבה הם היו... למעשה, בעיניהם זו היתה התקופה שבה הם חיו באמת.

אם בני המשפחה מגדלים חיות מחמד, בדרך כלל הן הופכות להיכלי קודש חיים. פעם אחת הגעתי למטופל חדש, שגר עם ילדיו ונכדיו. היה משעשע לראות כיצד כל בני המשפחה נאנחו אנחת הקלה כשאושרתי על ידי כלבם המעורב, שנולד לרועה גרמני ולהורה אחר ש”עכר“ את אילן היוחסין של ידידי החדש. למעשה, מוצאו ”הפגום“ היה הסיבה שהכלב הוענק בחינם לידיהם הטובות של בני המשפחה שהכרתי. מאז היותי ילד שיחקתי עם כלבי רחוב לא מחונכים, ולא היה לי קשה לפענח את התנהגותו. סביב הכלב הפרוותי והלא מחונך נוצרה אווירה של הערצה, והוא הפך לציר מרכזי שסביבו סבבו חיי המשפחה.

בצעירותו של הכלב התרחשה תקרית דרמטית. פעם אחת, לאחר גשמים כבדים, הוא החליק על גדה של תעלה. הוא נקלע בתוך זרם המים, ונלחם בו עד שעובדי צוות הצלה הגיעו, והצליחו לחלץ אותו.

בתקופה שהכרתי את הכלב, הוא היה נוהג לשכב לצידם של בני משפחה שחשו לא בטוב או היו חולים. התנהגות זו, שאינה נדירה בקרב כלבים, הייתה מרגשת.

זהו פרק שישים ושתיים מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכתה של סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.

למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:

http://www.three-vajras.com/he/ 

https://www.facebook.com/mudrayoga.israel

https://youtube.com/@100Rivers.School