ישנם יצורים שנקראים ”אלים הכבולים בתודעתם“. הם נמצאים בעמדת מתבוננים כלפי הקיום, אך מתבוננים אלה אינם עצמאיים, אינם נינוחים, ולא יכולים להשפיע על הקיום – בהיותם נטולי יכולת לפעול, כמו קורבנות נתונים בכבלים, הם צופים בהתגלגלות האירועים שמינה להם גורלם.
עולמם של אלים הכבולים בתודעתם הוא עולם של שיתוק שינה, שבו התודעה מתייסרת בחוסר אונים. מתבונן שנקלע למצב כזה חווה סיוט. תודעתם של אלים כובלת את עצמה ברגע שהם רוצים להתנתק מן העולם, ולהתקיים בנפרד ממנו כרצונם. לאט לאט, גן העדן הנרקיסיסטי הופך לגיהנום.
שוחחתי עם אדם צעיר בשנות השלושים לחייו, שדרך מכרים משותפים ביקש להיפגש איתי. ישבנו על ספסל ברזל לא נוח בחורשת אורנים, ועל רקע צפצוף בלתי פוסק נשמע מעת לעת משק כנפיים פתאומי כשהציפורים התעופפו מענף לענף. ”ובכן, אתה מתעניין בשיעורי מדיטציה,“ אמרתי. ”ספר לי בבקשה על עצמך ועל הנסיבות שבהן התחלת להתעניין במדיטציה“.
בן-שיחתי סיפר שבנעוריו הוא התאמן בהיאבקות, והתרגל לצמיחה והתקדמות תמידית למטרות חדשות. אחר כך הוא מצא עבודה, התחתן, נהיה אב לשניים, ואז הוא החל להרגיש תקיעות מסוימת בצמיחתו האישית. והנה, הוא מחפש כיוון בחייו – משהו מעבר לגבולות חיי היומיום.
ראיתי שהוא סבל מאי-שביעות רצון. הוא שאף לחופש ולאושר, והעולם סביבו נראה לו כהפרעה, שמולה הוא רצה להתבצר בתוך מדיטציה. הוא דיבר על אימוני ההיאבקות באי-רצון, ובזלזול מזויף, כשהוא מנסה להשקיט את שאיפותיו שלא התגשמו. וכעת, הוא חיפש מקור אושר בשיעורי מדיטציה.
”כמה זמן ביום אתה רוצה להקדיש לתרגול רוחני?“ שאלתי.
”אני חושב שחצי שעה ביום תהיה אפשרית בהחלט,“ הוא ענה.
”בסדר,“ אמרתי, ונתתי לו מספר תרגילים שלא היו אמורים לקחת יותר מחצי שעה ביום. נפגשנו כעבור שבוע. בן-שיחתי חש מבוכה, וסיפר שהתרגול הרוחני מוצא חן בעיניו, אם כי אשתו מתייחסת אליו בספקנות, והוא מרגיש שהמתח בתוך המשפחה התגבר. אשתו הביעה את דעתה ישירות כשאמרה שעדיף לו להיות מעורב יותר במטלות הבית ולהתעניין בחינוך הילדים מאשר בתרגול רוחני.
הגבר הרהר במצב, והגיע למסקנה שאין לו את הכוחות הפנימיים הנחוצים לשינוי התנהגותו במעגל המשפחתי, ולעיסוק בתרגול רוחני לא לשם פינוק רגשי אלא כדי לחנך את עצמו. במהלך השבוע שעבר הוא נודע לאמיתה פשוטה, שלפיה תרגול אמיתי לא משחרר אף אחד ממחויבותיו כלפי הזולת, אלא להפך – הוא דורש לקחת אחריות מלאה על משימות אנושיות. אולם אמיתה זו לא התאימה לו בשום פנים ואופן! בן-שיחתי היה מורגל לתפקיד של אדם שתמיד מחפש חיים קלים, ורק הופך את הצפוי בחייו לקודר יותר ויותר.
תודעתו של בן-שיחתי הנבוך היתה אל הנתון בכבלי תודעתו. הוא הבחין באי-נכונות של עמדתו האגואיסטית, אך הרגיש נטול יכולת תזוזה, לא מסוגל לשבור את הקיפאון שנוצר מהשתוקקות לאושר ועצמאות, אשר פקד את כוח-רצונו.
כעבור זמן מה ראיתי מרחוק אותו עם אשתו וילדיו בחוף הים. הילד הבכור, כבן שלוש, התעצבן, ובהיעדר רעיון טוב יותר התחיל להרביץ לאביו. האב, כאילו נתון בקיפאון חושים, עמד פאסיבי, לא מסוגל לגייס כוחות כדי לעצור את הילד המשתולל, או להוכיח אותו על התנהגותו, או לכל הפחות לומר שהדבר לא נעים לו. הוא פשוט צפה במתחולל, בזמן שהאם ניסתה להסביר לבנה שלהרביץ לאביו – זה רע.
זהו פרק שמונים ושלוש מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכת סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.
למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:
http://www.three-vajras.com/he/
https://www.facebook.com/mudrayoga.israel
https://youtube.com/@100Rivers.School
