פרק 19
מאודגליאיאנה, שכונה בפי הבודהה "מטפל הקהילה", התייסר מהיחס העוין של אמו. היא גינתה את הבודהה ותורתו, והשתלחה בבנה שבחר להאמין בהם. לאחר פטירת אביו, שהתייחס טוב למאודגליאיאנה, ותמך בבחירתו, יחסה של האם האלמנה החמיר אף יותר. מאודגליאיאנה השלים עם המציאות המעיקה, והמשיך לבקר את אמו למרות הכאב הבלתי נמנע. כאשר היאהלכה לעולמה, מאודגליאיאנה ראה בראייתו העל טבעית, שהיא צנחה לגיהנום, ונסיונותיו לאלחש את סבלה עלו בתוהו.
מאודגליאינה פנה אל הבודהה לעזרה, והמורה אמר: "עליך להתגבר על הטינה והמרה שצברת ביחסים עם אמך".
מאודגליאיאנה הביט שוב בעולמות התחתונים, ובכל היצורים הלכודים בהם. הוא ראה כיצד הם גורמים סבל זה לזה, כבולים בבחירות רעות שהם עשו בגלגולי חיים קודמים, וממשיכים לבחור ברוע. בתוך מעגל הקסמים הזה מאודגליאיאנה הבחין גם באמו, והפעם, הוא ירד לעולמות התחתונים בדמות אוולוקיטשוורה הרחום, והפך לעד הפנימי בתוך לבבותיהם של כל היצורים שהיו שם. כשהוא עשה זאת, הוא זיהה בכל אחד ואחת מהם אימהות, והחליט להישאר עם כל אחד ואחת מהם, ולהמתין להחלטתם לפנות אליו לקבלת מחסה.
הבודהה, שצפה בתלמידו, דיבר אליו שוב: "לפחות אחת לעידן קוסמי, יתעוררו בהם רגשות אימהיים כלפי התודעה הטהורה שבליבם. באותו רגע הם יבחרו לא לדרוש דבר מן השמיים, אלא להשתדל להגן על הנוכחות השמימית בליבם. זוהי הזדמנות עבורם לזהות את אוולוקיטשוורה, ולקבל מחסה בו. אוולוקיטשוורה אינו מוגבל על-ידי שלושת הזמנים, ולכן שחרורם של כל היצורים מיידי עבורו. עידן שלם שנדרש ליצור רגיל כדי להיזכר במחסה ולפנות אליו הוא כהרף עין עבור אוולוקיטשוורה".
כשסיים הבודהה לדבר, מאודגליאיאנה, שהתגלם בדמות אוולוקיטשוורה, ראה את אמו מנתקת את שלשלאות העולמות התחתונים בין רגע.
אז, מלך המוות, יאמהראג'ה, שם לב שפסקו הזעקות שנשמעו מהעולמות התחתונים, ודממה השתררה במרחב הריק מיצורים סובלים. מוכה תדהמה, יאמהראג'ה הסתכל על הגיהנום כדי לראות מה הפסיק את המלחמה המתמשכת בין היצורים, ולעיניו נגלה אגם קריר אפוף להבות, שבמרכזו לוטוס לבן. על הלוטוס עמד אוולוקיטשוורה, ועל כפות ידיו התנשאו ארמונות שמימיים ששימשו בית עבור אלפי רבבות יצורים. חום ידיו מילא את הארמונות ואת שוכניהם, ששאפו לחלוק אושר ועושר עם הזולת, ולהשרות אחווה.
מלך המוות אמר:
"כל עוד יצורים נוטרים טינה
כי העליבו, פגעו בהם,
וגזלו מהם דבר מה,
כלואים בגיהנום הם,
ולא רואים את המוצא.
יצורים שלא חושבים
שהעליבו, שפגעו בהם,
או גזלו מהם דבר מה,
עוזבים את משכני הסבל,
כמו שהם דחו טינה.
בשום אופן אי אפשר
לעצור עוינות דרך עוינות,
או להפסיק רוע בשנאה.
רק ויתור על אלה
ישים קץ למלחמה.
החכמים זוכרים שבני תמותה הם,
ובזכות ידיעתם
את העוינות הם ממגרים.
מי ששמעו לדבריהם,
אינם עוד בעולמות התחתונים.
הסוהרים שלי בלי הרף משגיחים
על רשעים, ומגבילים אותם,
פן ישובו מן הגיהנום
להשחית, להחריב, ולייסר
את החי בעולם בני התמותה.
אך לסוהרים,
אין כוח להפסיק ברשעים
משיכה לחטא ורוע,
ולהצית בהם ניצוץ של חרטה.
לעומתם, אתה –
אוולוקיטשוורה,
לבבות של אינספור יצורים
בחמלתך מפנה לטוב,
ובחסדך הם משתחררים".
חייו של הבודהה שאקיימוני (מהדורה שנייה)
כל הזכויות שמורות 2026, ישראל
© ולדימיר פיאצקי
© מאה נהרות Hundred Rivers
בכתיבת ספר זה השתתפו ולדימיר פיאצקי, חנן פיאצקי, סמדר פיאצקי, יהודית זבולון ושרה מגן.
