פרק 3
פעם אחת כאשר הנסיך ראה פרושים מקבצים נדבות הוא שאל: "מדוע הם בחרו בחיי העוני המחפירים הללו?"
"הם פרשו מהחברה כדי להחליש את כבלי העולם הזה, לחשל את כוח רצונם ולהתגבר על סבל", – כך השיב לו צ'אנה – הרכב של הנסיך.
"שפע וכבוד לא גואלים אותי מאזיקי חוסר הנחת שבו אני שרוי. הייתי רוצה להיות כמותם – שליו ומאוזן. כמה שלווים ונינוחים פניהם ותנועותיהם! עלי לחיות את חייהם, להצטרף לנתיבם – אולי שם טמונות האמת והמשמעות הנשגבות..?" – כך הרהר סידהרתא.
אביו המלך, ודודתו, שהייתה כאם עבורו, הזילו דמעות עצב כשסידהרתא נפרד מהם, ועזב את ארמונו בליווי צ'אנה, משרתו הנאמן. לפני תחילת מסעו, הלוחם פנה אליהם בדברים: "בשעה שבה אגלה את האמת אשוב אל הארמון ואחלוק אותה עימכם".
יאשודהארה, אשתו, עטתה בגדים פשוטים, והמשיכה לחיות בארמון חיים צנועים, ולחנך את ראהולה, בנם, שנשאר עימה, ברוח חיי הפרושים. כשסידהרתא וצ'אנה הגיעו לפתחו של היער, הנסיך המיר את בגדיו המפוארים בבגדים פשוטים ובלויים, גזר את שערותיו הארוכות באמצעות חרבו, נטל קערה פשוטה, החזיר את הסוסים והבגדים למשרתו, ונפרד ממנו לשלום.
כך סידהרתא נעשה נזיר, וחלק מקהילת הפילוסופים המתבודדים, החיים חיי פרישות ביער, וקיבל את שמו הנזירי גאוטמה. בראש הקהילה עמד מורה יוגי בשם אלארה קאלאמה, שלימד את תלמידיו את כללי המשמעת העצמית וההתבוננות לשם השגת הריקות, חוויית ה"אַין".
"זהו הטוב העילאי, מצב מנוחה מבורך של התודעה, מהותה המוחלטת של התודעה האנושית," אמר המורה, "כל אשר קיים בעולמנו נוצר ונברא מתוך ה"אין". סופו של ה"יש" לשוב אל מקורו – ה"אין".
המורה הציג בפני תלמידיו שני סוגי תודעה: התודעה המוארת שמתוארת כ"זוהרת", והתודעה השבויה באמונה בממשות של העולם החומרי. הראשונה לא נוטשת את מימד ה"אין", ונותרת חופשית. השנייה מתייסרת, נודדת בעולם בר החלוף, מכושפת על ידי הקיום בעולם הגשמי. היא נודדת מגוף לגוף.
גאוטמה למד במהירות מפתיעה לשלוט ברגשותיו ויצריו. בעזרת הרגעת הגוף ומעקב אחר הנשימה, למד גאוטמה להפנות את תודעתו פנימה, אל ליבו. בכל פעם שגופו ונשימתו התרפו ונרגעו, הוא בא במגע עם הריקות הגדולה של ה"אין". במידת תרגולו חוויות אלו הפכו עמוקות וממושכות יותר ויותר.
גאוטמה השיג את חווית האין בתוך שנה אחת. המחפש הצעיר הכיר את השלווה שניבטה בפניהם של פרושים ותיקים, שהרשימה אותו כשהיה נסיך. בהנחיית מורו גילה המתנזר את החוויה של התפוגגות האישיות באין – בריקות.
"הגעת לרמה הגבוהה ביותר," אמר לו מורהו הרוחני של גאוטמה, "הגיעה העת שתנהיג יחד איתי את הקהילה".
גאוטמה לא הסתפק בצמרת הרוחנית שהוצעה לו. כאשר הוא התרכז במימד ה"אין", תודעתו שקטה. אולם, כאשר ריכוזו נקטע, תודעתו שבה למצבה הקודם. לכן, גאוטמה חש צורך להשיג מצב שבו יחווה נינוחות מבלי להשקיע מאמצים בלתי-פוסקים. הוא הבין שאף רעיון בפני עצמו לא יוביל אותו מעבר לחווית ה"אין". גאוטמה היה עד לוויכוח המתמיד בין הברהמינים לבין הפרושים על טבעם של העולם ושל ה"עצמי". בעיניו של גאוטמה ויכוח זה היה נטול תוכן וחסר תועלת. הוא חיפש דרך מעשית להשתחרר מסבל.
התלמיד המבריק נפרד לשלום ממורהו וחבריו. הלוחם שבלט בהישגיו, המשיך באימוני ההתבוננות מחוץ לגבולות הקהילה.
חייו של הבודהה שאקיימוני (מהדורה שנייה)
כל הזכויות שמורות 2026, ישראל
© ולדימיר פיאצקי
© מאה נהרות Hundred Rivers
בכתיבת ספר זה השתתפו ולדימיר פיאצקי, חנן פיאצקי, סמדר פיאצקי, יהודית זבולון ושרה מגן.
