תולדות הבודהיזם
הרצאה 22 - מדיטציה בישיבה
ההבדלים בין הבודהיזם הדרומי לבודהיזם הצפוני, הם כה גדולים, עד כי אנשים הלומדים את אחת המסורות, נוטים להתייחס למסורת אותה הם לומדים, כאל המסורת הנכונה ביותר, והטובה ביותר. נדרשת בשלות אנושית , והתמסרות לדהרמה של הבודהה, על מנת לזהות את ערכם של כל בתי הספר הבודהיסטיים. נדרש וויתור על גאווה המספרת לאדם שהוא , ומה שהוא עושה הם הנכונים והמושלמים ביותר.
גם בתקופתו של הבודהה, וגם בימינו אנו, קיימים מורים רבים, הנכנעים לפיתוי הצדקנות והטהרנות, המבקרים את המסורות האחרות ומדגישים את הפגמים שלהן .
מתברר שביקורת זו מהווה תחליף ללימוד הדהרמה שחסר להם. כאשר לאדם חסרים ידע וחכמה לתת לתלמידיהם בדרך מעשית, מה שנותר הוא לבקר את האחרים. מאחר ונטייה זו היא כה נפוצה, יש להישמר ממנה. הפגם הגדול ביותר שקיים בדהרמה הוא טהרנות וצדקנות, רגשות נרקיסיסטיים המובילים את האדם להנות מההרגשה של מורה טוב יותר מהאחרים, במקום להעמיק בלימוד הדהרמה וליישמה.
החשיבות של המדיטציה בישיבה היא היותה סמל המאחד את המסורת הצפונית והמסורת הדרומית , בנוסף להיותה פרקטיקה נכונה. אנו יכולים לדעת בוודאות שבכל בית ספר בודהיסטי , בו מוצג פסל או ציור של הבודהה יושב, המדיטציה הישיבה נמצאת במקום מרכזי ומכובד. כאשר אנו מתפללים לבודהה אנו ממלאים את תרגול המדיטציה בישיבה, אך ברמה דקה. כשאנו מודטים בישיבה אנו עושים זאת עם הגוף הגס, המקבל צורה הדומה לבודהה המודט, אך אנו יכולים גם להתבונן בו. בכל בית ספר בודהיסטי ניתן לראות פסל או ציור של הבודהה יושב או טארה יושבת. בעולם הסוער והבוער, בודהה או טארה הם סמל השלווה. הם אינם רצים לשום מקום, הם אינם ממהרים לבצע פעולה הדחופה ביותר בחיי יום יום. הם יושבים, וכוח ישיבתם, כוח תודעתם הנחה ונמצאת במצב של שלווה מרגיע את העולם הסוער והבוער. כוח זה מקטין את להבות העוינות, ומשקיט רוחות רעבות. מדיטציה בישיבה מסמלת את שלוות התודעה, מה שהופך אותה לסמל הבודהיזם, שלמרות כל ההבדלים, הוא מאחד את שתי המסורות.
באחת הסוטות של הקאנון הפאלי שאלו אותו תלמידיו הבכירים את הבודהה,מאודגליאיאנה, שריפוטרה, אננדה, ומהאקספה , מיהו התלמיד הטוב ביותר. הבודהה שאל אותם לדעתם.
מהאקספה השיב שהתלמיד הטוב ביותר הוא זה השומר על זהירותבכל פעולה שלו .הוא אינו מכניס עצמו למצב של קלות דעת, ושם לב לכל פעולה שלו , לכל מחשבה שלו ולכל דיבור שלו. הבודהה הסכים עם דעתו של מהאקסאפה, ושאל את מאודגליאיאנה לדעתו. מאודגליאיאנה ענה שלדעתו התלמיד הטוב ביותר הוא זה המגיע לריכוז מושלם, היכול להגיע לעולמות שמיימיים , וגם להיכנס לעולמות תחתונים, ולהציל את היצורים המתגוררים בהם. הבודהה הסכים לדעתו של מאודגליאיאנה, ושאל את שריפוטרה לדעתו. שריפוטרה ענה שהתלמיד הטוב ביותר הוא זה היכול לנתח בעזרת המחשבה, לפצח כל שאלה קשה, לחדור לתוך רעיון, לבחון את יתרונותיו וחסרונותיו, זהו תלמיד היכול לזהות בכל מחשבה את הפוטנציאל החיובי ואת הסכנה הגלומה בה. הבודהה הסכים לדעתו של שריפוטרה, ושאל את אננדה מה דעתו. אננדה ענה שלדעתו התלמיד הטוב ביותר הוא זה המשנן את הדהרמה בליבו וחוזר על תכניה מידי יום, המוצא את האמיתות אותן מצא בדהרמה בתוך חייו. הבודהה הסכים עם אננדה, והסביר שהוא מסכים עם דעתם של כל תלמידיו הבכירים. לדעתו התלמיד הטוב ביותר הוא זה שסיים לבצע את כל משימותיו: אכל, רחץ את קערת האוכל שלו, ששינן דהרמה, והתיישב למדוט. זהו תלמיד המודע להתנהגותו, המנתח לעומק כל רעיון וכל מחשבה, הנותן דרשות גם לאלים וגם לשדים, כאשר הוא יושב בזמן מנוחה , ומגיע בהתבוננותו לליבת כל התופעות, כאשר הוא שוהה בשלווה. הוא יושב וגופו ונשימתו חווים חופש, תודעתו חווה חופש. הוא שוהה בשלווה, ונותן אותה לסביבתו.
בסוטה זו ניתן לראות שכל אחד מתלמידיו הבכירים של הבודהה מייצג את הדרך בה הוא מיישם את הדהרמה. מאודגליאיאנה דרש גם לאלים וגם לשדים. שריפוטרה היה מומחה בצד האנאליטי, והיה פילוסוף מוכשר. מהאקסאפה היה סגפן עד לשד עצמותיו, והסגפנות עבורו הייתה מהות הדהרמה.אננדה היה תלמיד שדבק בליבו בבודהה ובדהרמה, ועבורו הייתה הדהרמה הדרך לזכור את המורה והנוכחות שלו. בהסבריו מציין הבודהה את הגורם המאחד בין כל האיכויות הנעלות של התלמיד הטוב ביותר. כאשר אדם ביצע את כל הפעולות שעליו היה לבצע, הוא יושב ומצוי בשלווה, שהיא הבסיס המשותף לכל יכולות העל, בהן התמקדו תלמידיו הבכירים.
כאשר מהלל הבודהה את המדיטציה בישיבה, הוא אינו מהלל טכניקה ספציפית, זאת בניגוד למורים, הלוקים בטהרנות וצדקנות הבטוחים שהטכניקה הספציפית בה הם משתמשים היא הנכונה ביותר , ואחרות אינן נכונות. אנשים מחפשים טכניקת מדיטציה מושלמת ואבסולוטית, טכניקה שאינה קיימת. מה שמושלם במדיטציה אינה הטכניקה, שהיא שפה המסייעת לתקשורת בין המורה לתלמיד בנסיבות מסוימות. אין שפה אחת נכונה ושפה שאינה נכונה. מה שיכול להיות נכון או לא נכון, היא המשמעות אותה אנו מעבירים באמצעות שפה זו או אחרת.
עיקר המדיטציה בישיבה, היא לא הטכניקה של המדיטציה ולא השפה שלה. מה שעקרוני בכל בתי הספר היא השלווה הקיימת בליבנו. מטרת כל הטכניקות היא לגלות אותה. במידה והתלמיד מגלה אוצר זה , הוא עשוי למצוא טכניקות נוספות שתסייענה לו להעביר את אותו המסר, ולדעת שהוא נוגע במהות המדיטציה, וכי הוא יכול ללמד אותה בדרכים שונות.
הסמל המרכזי של הבודהיזם, המדיטציה בישיבה, לא הומצא על ידי הבודהה. הוא אימץ אותה מתרבות הסגפנים שביצעו מדיטציה בישיבה. עובדה זו ממחישה את גדולת הבודהיזם.
זוהי אינה תורה מהפכנית, אלא תורה המכבדת ערכים נצחיים, שהיו תמיד, ולעולם יישארו. לו הייתה הדהרמה הבודהיסטית תורה מהפכנית, לאחר תקופה מסוימת היא הייתה מתיישנת , והייתה הופכת תורה שהייתה נחלת העבר בלבד.
הדהרמה הבודהיסטית לא התיימרה ליצור תורה שתשנה את העולם, אלא עסקה בהדגשה, גילוי, ויישום של הפוטנציאל האנושי במלואו, פוטנציאל של לב אנושי, פוטנציאל בו קיים עולם של אלים. הבנה זו הפכה את הבודהיזם מקובל גם על ידי אנשים שלא היה להם עניין לקבל אותו כדת, אלא היה להם עניין ללמוד מדיטציה. לעיתים אימוץ הדהרמה נעשה בצורה ילדותית, ולעיתים גם קלטו אותה אנשים באופן שאינו נכון. טעויות אלה הן תוצר של המגרעות בתודעתם של אנשים אלה, ולא כתוצאה של טעויות של מסורת בודהיסטית כזאת או אחרת. על אדם היושב ועושה מדיטציה , ורוצה לשהות בשלווה, לוותר על רצון רע, על קיפאון התודעה, ועל האי שקט שהוא תוצר של תשוקותיו. עליו לוותר גם על חמדנות, ועל ספק בערך אבסולוטי של מעשה טוב. וויתור זה מאפשר לאדם לשבת בשלווה. כאשר אדם אינו מוותר על כל אלה, גם אם ילמד בבית הספר הטוב ביותר, המדיטציה תהיה קשה ולעיתים מסורבלת. כאשר אנו רוצים לדעת מי יכול למסור את המדיטציה הנכונה ביותר, זה ליבנו הטהור. המורים והאלים של דהרמה מדברים עם ליבנו הטהור.
מורה דגול שחי ביפן במאה השלוש עשרה , דוגן, אמר שכאשר אדם יושב ומודט, עצם הישיבה היא הבודהה. פירושו של משפט זה הוא, שכאשר אדם יושב ומודט הוא מזדהה עם הבודהה. על מנת שאמת זו תהפוך להיות אמת מעשית, יש לזכור שכאשר אדם יושב ומודט, צורתו הופכת להיות צורתו של הבודהה, במידה ובליבו הוא כבר וויתר על חמש המגרעות כפי שלימד הבודהה. הוא לימד וויתור על חמש המגרעות כבסיס למדיטציה. הוא לא לימד מדיטציה בתחילת דרכו הרוחנית של התלמיד. כאשר התרשם שתלמידיו טיהרו את התנהגותם הפנימית והחיצונית, והיו מוכנים,רק אז לימד אותם למדוט. אדם אינו יכול לשבת בשלווה בעוד המגרעות נוכחות בתודעתו כקן צרעות. הצרעות תמשכנה לעקוץ אותו, פנימית וחיצונית. לכן אמר הבודהה שכאשר עשה הנזיר את כל הנדרש ממנו, כאשר אכל, שתה, ושטף את קערת האוכל שלו, וויתר על חמש המגרעות בתודעתו, הוא יכול לשבת כמלך, כמו בודהה או טארה.
במדיטציה בישיבה, אנו מוצאים את מקומנו באוקיינוס השלווה, ומרגישים שאנו מצליחים לעזוב את כל סערות האגו שלנו, את כל הסערות של הרגשות המבולבלים והמפותלים, ואנו מוצאים זמן ומקום לשבת באוקיינוס השלווה הממלא את כל העולם כולו. אוקיינוס זה הוא חכמת הבודהה.יש לזכור שכאשר, יושבים לאכול, או יושבים לנוח, זוהי מדיטציה בישיבה. מדיטציה בישיבה אינה מחייבת למצוא מקום מבודד, או לא להיות פנויים לאחרים. מדיטציה בישיבה מתרחשת כאשר אנו עוזבים את המגרעות שלנו, ובאופן מפתיע מדיטציה עשויה להתקיים גם בעמידה, גם בהליכה, גם ברחצה כפי שקרה לאננדה. כזכור כאשר הוא התרחץ הוא חווה את המדיטציה בישיבה האמיתית. יש לזכור כי מי שיושב הוא אינו גופנו הפיזי, אלא התודעה שלנו, מאחר והיא יכולה לשבת באוקיינוס השלווה, באמצע שמי הדהרמה
