פעם אחת, כאשר סאריפוּטה שוחח עם הנזירים, הוא הילל את תורת ארבע האמיתות והמשיל אותה לעקבות פיל, שמכסות את עקבותיהן של כל שאר החיות. כל סגולות התודעה נובעות מהפנמת ארבע האמיתות: האמת על אודות הסבל, האמת על אודות הסיבות לסבל, האמת על אודות הפסקת הסבל, והאמת על אודות הדרך הנאצלת המובילה להפסקת הסבל. לידה, זיקנה ומוות הם סבל; מועקה וכאב, צער וייאוש הם סבל; אי-השגת המבוקש היא סבל. הר הסבל הזה עומד על היאחזות בחמשת מרכיבי הקיום, שהם הגוף, התפיסות החושיות, המושגים, כח הרצון והתודעה. הגוף מורכב מארבעת היסודות האיתנים שהם אדמה, מים, אש ורוח, שמתחברים במרחב.

אדמה

ליסוד האדמה ביטוי חיצוני וביטוי פנימי. הביטוי הפנימי של יסוד האדמה הוא שיער, ציפורניים, שיניים, עור, שרירים, גידים, עצמות, מוח ומח העצם, איברים פנימיים שמכילים בתוכם דם, מזון או הפרשות; כל מה שמאופיין על-ידי מוצקות וכובד וזקוק לתמיכת החיוניות כדי להתקיים. הן הביטוי החיצוני והן הביטוי הפנימי של יסוד האדמה הוא אדמה ותו לא. אין בו שום דבר שיכול להיקרא "אני" או "שלי" או להיחשב ל"מהות העצמית שלי".

כשהמים גועשים, הם יכולים להציף ולכסות את האדמה. אם הביטוי החיצוני של יסוד האדמה יכול לשקוע ולהיעלם בתוך מים, על אחת כמה וכמה הביטוי הפנימי שלו, המוגבל על-ידי הגוף. מאחר שיסוד האדמה זמני ומתפרק, תודעה מטוהרת לא נאחזת בו. כאשר המתבוננים חווים חמדנות, הם לא נכנעים לה, מכיוון שהם רואים בה את נטיית האדמה לצבור חומר.

מים

ליסוד המים ביטוי חיצוני וביטוי פנימי. הביטוי הפנימי של יסוד המים הוא דם, זיעה, דמעות, מיצים ורקמות שומן, רוק, נוזל מפרקי, מרה, ליחה, כיח, מוגלה, הלחות של המוח ושל מח העצם; כל דבר נוזלי וזורם שמצוי בגוף וזקוק לתמיכת החיוניות כדי להתקיים. הן הביטוי החיצוני והן הביטוי הפנימי של יסוד המים הוא מים ותו לא. יש להתבונן בו באופן הבא: "זה לא אני. זה לא שלי. זה לא המהות העצמית שלי".

ישנם זמנים שבהם אף האוקיינוס העצום מתייבש, על אחת כמה וכמה הביטוי הפנימי של יסוד המים. מאחר שיסוד המים זמני ונתון לפירוק, תודעה מטוהרת לא נאחזת בו. כאשר המתבוננים חווים תשוקה, הם לא נוהים אחרי תענוגות, מכיוון שהם מזהים בתשוקה את נטיית המים להקסים את התודעה בהשתקפויות ואשליות.

אש

ליסוד האש ביטוי חיצוני וביטוי פנימי. הביטוי הפנימי של יסוד האש הוא כל דבר חם ושורף שמצוי בגוף; מה שמחמם את הגוף, מביא להזדקנותו, משתתף בעיכול המזון וספיגתו, ומתבטא בחום. הן הביטוי החיצוני והן הביטוי הפנימי של יסוד האש הוא אש ותו לא. אין בו שום "אני", אין בו שום דבר שאפשר להחזיק בו, ואין בו דבר שאנו יכולים להיות.

התקיימותו של יסוד האש החיצוני תלויה בנסיבות. כאשר שריפה מתפשטת למקומות שאין בהם חומרי בעירה, היא דועכת. יסוד האש הפנימי תלוי גם הוא בנסיבות. מאחר שהוא זמני ומתפרק, תודעה מטוהרת לא נאחזת בו. כאשר מישהו מעליב את המתבוננים או גורם להם נזק, הם לא מתרגזים, מכיוון שהם מזהים בכעס את נטיית האש להתלקח.

רוח

ליסוד הרוח ביטוי חיצוני וביטוי פנימי. הביטוי הפנימי של יסוד הרוח הוא שאיפה ונשיפה, רוחות בקיבה ובמעיים, וכל דבר אוורירי שמצוי בגוף. הן הביטוי החיצוני והן הביטוי הפנימי של יסוד הרוח הוא רוח ותו לא. אין בו שום דבר שמאשר את המחשבה "אני" או "שלי" או "זו מהותי".

לעיתים הרוח כה חזקה עד כי היא הורסת בתים, ולעיתים כה חלשה עד כי היא לא מנענעת אף את העשבים שצומחים על גגות של בקתות חימר. יסוד הרוח החיצוני זמני, למרות שהוא לא פוגש מכשולים בשמיים האינסופיים, על אחת כמה וכמה יסוד הרוח הפנימי, המתפשט בגוף. כאשר המתבוננים חווים אושר זמני או סבל זמני, הם לא נסחפים בחוויות אלה, מכיוון שהם מזהים בהן את הפכפכות הרוח.

מרחב

כאשר עץ, דשא, חימר ואבנים תוחמים מרחב, הדבר נקרא "בית". כאשר עצמות, גידים, בשר ועור תוחמים מרחב, הדבר נקרא "גוף". אי-אפשר לגרום נזק פנימי או חיצוני למרחב.

התודעה נסחפת אחר התפיסות החושיות שנכנסות בששת השערים של החושים. ששת השערים הם עיניים, אוזניים, לשון, אף, עור ומחשבה. אם התודעה לא נסחפת אל תוך המערבולת של התפיסות החושיות, היא לא נאחזת במרכיבי הקיום. מי שרואה את דרך ההתהוות של מצבי התודעה, רואה את הדהמה העמוקה: כל תשוקה היא היאחזות במרכיבי הקיום, כאשר מרכיבי הקיום מזינים כל תשוקה. זהו טיב הסבל. החלשת התשוקות פירושה החלשת ההיאחזות במרכיבי הקיום. זוהי הפסקת הסבל.

יהי טוב!

לצפייה בגרסה המאוירת:

https://youtu.be/9hg-kKvkaH8