תולדות הבודהיזם
הרצאה 18 – ארבעת הסוגים של תלמידי הבודהה
ההבחנה בארבעת הטיפוסים של תלמידי הבודהה הייתה אפשרית רק בתקופה בה הכתבים החלו להשפיע על חייהם של המתרגלים.
במהלך השנים שאחרי כתיבת הקאנון הפאלי, נוצרו מסגרות חדשות לתרגול הבודהיסטי. אם המסגרת הראשונית היה המנזר, הרי עם הפצתה של הדהרמה הבודהיסטית למדינות רבות, נבנו מסגרות חדשות, ואוכלוסיות נוספות כמו האנשים העולמניים אימצו את הדהרמה הבודהיסטית. הטקסטים אותם למדו התלמידים יצרו מסגרת וירטואלית, בתוכה למד האדם והעמיק ביסודות התרגול. מאחר והטקסטים היו שונים, הרי נבנו גם מסגרות שונות.
הטיפוס הראשון של תלמידי הבודהה היו הנזירים שהמשיכו לחיות במסגרת המקורית של המנזר, אך אורח חייהם השתנה, מאחר והם היו עסוקים בשכתוב הטקסטים, בשינונם, ובהפצתם. מסגרת המנזר העתיק שנדד ממקום אחד למשנהו, מקבץ נדבות, מודט ונותן דרשות, השתנתה. במקומה נוצרה מסגרת, שהיוותה מפעל דהרמה, בו יצרו מוצר יקר ערך, מגילות שנקראו בודהה וצ'נאם, מילותיו של הבודהה.
באופן כללי החיים במנזר היו ועודם מבוססים על הווינאיה, כללי התנהגות שעל הנזיר לנהוג לפיהם בקפדנות. הווינאיה הגדירה את רמת התפתחות הנזיר, ואת רמת התובנה שלו.
ניתן להגדיר את דרך הנזירים כדרך ביהביוריסטית. הנזירים שאימצו את הווינאיה למדו טקסטים מורכבים יותר, כמו לימוד הסוטרות, ואבהידהרמה והמשיכו להתפתח כמלומדים במסגרת חיי המנזר.
הטיפוס השני של תלמידי הבודהה היו היוגים. היוגים התרחקו משגרת החיים הרגילים , וגם משגרת החיים במנזר. הם נטו להתבודד במערות ,ביערות ובבתי קברות, שם תרגלו מדיטציה ,כשמטרתם הייתה להגיע להארה.
ליוגים היה חשוב לקבל הדרכה נכונה ממורים מוסמכים, הבנה נכונה, וטכניקות מתאימות, והם גם היו יכולים לתרגל בהתבודדות נסתרת, בעודם מתגוררים בביתם. הם ביססו את הלימוד שלהם על טקסטים המאפיינים את פרקטיקת היוגה, הדרכה כיצד לבצע מדיטציה, וכיצד לבצע הדמיה של אלים. טקסטים אלה העמיקו את התמחות היוגים בפרקטיקת המדיטציה.
ניתן להגדיר את חכמת היוגים כחכמה אקזיסטנציאליסטית.
בהשוואה ליוגים, ככלל, הנזירים לא נהגו להציב בפניהם מטרה להגיע לתודעת הבודהה, אלא האמינו בתהליך של שיפור הדרגתי של התודעה, ובדרך כלל ראו את ההארה כמטרה רחוקה. היוגים לעומת זאת היו ממוקדים בחוויה אישית שהיא פרי מאמצים גדולים, על מנת להגיע להארה תוך חיים אחדים. בחלקם הגדול, הגיעו היוגים ממשפחות משכילות, משכבת הברהמנים, להם הייתהכבר הווינאיה, התרבות המנזרית. חלק נוסף של היוגים היו הנזירים שבעקבות לימודיהם פיתחו חכמה וטיהרו את התודעה, עזבו את המנזר, החלו להתבודד, והפכו ליוגים, על מנת להגיע להארה.
הטיפוס השלישי של תלמידי הבודהה היו אנשים עולמניים. כבר המסוטרות הראשונות בהם מתוארת הסנגה הבודהיסטית, מתוארות שיחות של הבודהה עם אנשים עולמניים, בהן הוא נותן להם הדרכות.
עם הופעת הכתבים הבודהיסטיים, אנשים עולמניים קיבלו יותר ויותר אפשרויות להעמיק בלימוד הדהרמה. הם קיבלו תורות שהנגישו בצורה פשוטה את יסודות הווינאיה, בצורה בה אנשים החיים בעולם הרגיל יכולים היו להפנימם. קל יותר ללמוד את שש הפרמיטות, גם אם לא קל ליישמן. תורה זו העניקה הזדמנויות חדשות להתפתחותו של אדם בעולם , כשהוא ממשיך לחיות חיים עולמניים.
מאחר והצטברו טקסטים רבים של הפרג'נה פרמיטה, אדם עולמני יכול היה ללמוד דהרמה בודהיסטית מבלי להתנתק מן החיים העולמניים.אנשים עולמניים שאימצו את הדהרמה הבודהיסטית הקרויים בודהיסטוות, היו משכילים, ומבוססים כלכלית. הם השתייכו ברובם לצמרת התרבות והאמנות , ולצמרת המעמד השליט.הם באו מעולם האמנות והיצירה, המדע, הרפואה, והתרבות .חלקם היו לוחמים שלמדו את דרך הבודהיסטווה תוך כדי לימוד אומנויות לחימה. גם אנשים שהשתייכו למעמד השליט, תמכו בסנגה הבודהיסטית הן ברמה החיצונית, והן ברמה הפנימית בתרגול. דרך הלימוד של הבודהיסטוות באמצעות הפרג'נה פרמיטה גם היא דרך ביהביוריסטית.
האנשים העולמניים שביססו את התנהגותם על פי שש הפרמיטות, הסתייעו ביצירתיות כבסיס ללימוד. היה עליהם ליצור התנהגות שתתאים לחכמה דהרמטית בנסיבות משתנות. לכן אמנים אוהבים את תורת שש הפרמיטות, מאחר והיא מעניקה להם חופש יצירתי לבטא את מטרותיהם הנכונות. הטקסטים של האנשים העולמניים , מטבע הדברים מדגישים את יצירתיות התודעה בניגוד לווינאיה של הנזירים שאינה דורשת יצירתיות, אלא דורשת שינון והעמקה.
הטיפוס הרביעי של תלמידי הבודהה אותם מוצאים באותה תקופה הם הקוסמים. הקוסמים היו עסוקים בטקסים שמטרתם הייתה לשנות את העולם, באמצעות השפעה על עולמו הפנימי של האדם. על פי המאגיה הבודהיסטית, וכמו כל מאגיה מוסרית, מעשה טוב משנה את העולם כולו לטובה. תפקיד הטקסים הנכונים, הוא לאהוב בליבנו את המעשה הטוב.
הקסמים שביצעו הקוסמים היו בדרך כלל מסתוריים וסודיים, מאחר והם עבדו עם חוקי הקיום כולו, והיה צורך בחניכות , והדרכה ישירה של המורה. הקוסמים השתייכו לכל המעמדות החברתיים. הם היו לעיתים אנשים עולמניים, שהיו יכולים להיות עניים, לעיתים יוגים, ולעיתים נזירים. טיפוס זה של תלמידי הבודהה והיוגים, תבע קשר הדוק ביותר עם המורים, הדרכה מאד צמודה, והקשר קיבל ביטוי בעיקר בחיים הפנימיים של הקוסם.
הקשר בין נזירים ואנשים עולמניים למורה , היה פחות הדוק, עם משיכה ליותר רציונליות, ולביטוי ההדרכות בחיים החיצוניים.
יחד עם זאת ראוי לזכור, שאנשים שהגיעו לגדולה אמיתית בדהרמה הצליחו לשלב בתרגול את ההתנהגות של ארבעת טיפוסי התלמידים, אך השילוב היה בפרופורציות שונות.
חלק מהטקסטים של הקוסמים דמה לטקסטים של היוגים, מאחר וגם במאגיה השתמשו כמעט באותם כלים, אך בעוד הטקסטים של היוגים התמקדו בחוויות אותן חווה האדם, במצבי התודעה השונים, הרי הטקסטים של הקוסמים, התמקדו במטרות פרקטיות, כמו ריסון שדים מסוג מסוים, וריסון של כוחות הרס. חלק מהטקסטים היו טקסטים רפואיים שלימדו כיצד לטפל ברוחות רעות. חשוב לזכור שלעיתים אלה אותם טקסטים, רק תלוי מי הקורא: הקוסם,היוגי, הנזיר, או הבודהיסטווה, מה העדפותיו, ומה ההדגשים שלו.
בשפת הקוסמים קיימים מאפיינים נוספים של הספרות המאגית בהודו, שכללה מנטרות של ברהמנים, מנטרות של מכשפים, יאנטרות שהן צורות גיאומטריות בהן משתמשים לריכוז, ומודרות, תנוחות ידיים מקודשות, המשפיעות על ריסון הרוחות, או מודרות המשפיעות על מצב בריאותי.
זוהי מאגיה העוסקת במשימות פרקטיות בעולם החומרי, שמטרתה חיסול הסבל בתופעות השונות בקיום הפיזי. הטקסטים של המאגיה בדרך כלל , שונים במובן הזה שהם מדריכים בשפה שאינה ברורה, וקשה לקרוא אותה ללא הדרכה . ניתן להגדיר את חכמת הקוסמים כחוכמת המעשה. פעולת הקוסם נחשבת לפעולה קדושה. הקוסם מחשיב את המעשה כמשהו שהוא מהות התודעה.
כל ארבעת הטיפוסים של תלמידי הבודהה מבטאים את חוכמתו של הבודהה. כשאנו מוצאים טיפוסים אלה בתוכנו, ומביאים אותם למצב בשל בו הם יכולים לבטא את חוכמת הבודהה, אנו מגיעים להארה נכונה.
