תולדות הבודהיזם
הרצאה 19 – הדהרמה של הבודהיסט הממוצע.
כל ארבעת הטיפוסים של תלמידי הבודהה, הנזירים, היוגים, הבודהיסטוות , והקוסמים, בגלל צבירות טובות מחיים קודמים, הם בעלי מרץ רב, אנרגיה חזקה, ונחישות להגיע להארה, או להתקדם למצב מואר. הצבירות הטובות מאפשרות להם להיכנס לדרך של תרגול אינטנסיבי, ולימוד עמוק.
אך רוב האנשים בעולם, גם במדינות בודהיסטיות נעדרים צבירות קודמות והם חסרי מוטיבציה וכוח להעמיק בלימודי הדהרמה. יחד עם זאת דווקא אנשים אלה, סטטיסטית משתייכים לאוכלוסיית הבודהיסט הממוצע. מאז ומתמיד לרוב האנשים העולמניים הייתה אהדה לדהרמה הבודהיסטית באופן בו הם ביקשו לקבל ברכה, אך לא היה להם צורך ליצור ברכה לכולם.
הבודהיסט הממוצע במערב, הוא בדרך כלל אדם שאינו לומד ואינו מתרגל דהרמה. הוא משתתף בסדנאות ובריטריטים של מדיטציה. הוא יכול להתעניין ברמה שטחית בנושאים בודהיסטיים, כשמטרתו היא להימלט משגרת החיים הרגילים, משעמום אינטלקטואלי, ולהעביר את הזמן בנעימים.
אין לו אמונה חזקה בדהרמה, והוא נמשך אליה על מנת לחוות חוויות נעימות ברמה הרגשית והחושית. התורות אותן הוא מסוגל לקלוט אינן תורות של מדיטציה, ולא לימוד של תורות עמוקות בדהרמה. הנושא המשמעותי היחידי בשיחות אתו יכול להיות הרגשות האינסופיים, חשיבותם, ההתפתחות שלהם, וגירוש המגרעות, המהוות מכשול בפני האדם המבקש לפתח אותם.
העבודה עם הרגשות עם הבודהיסט המערבי הממוצע היא העבודה העיקרית. הוא מכוון לקבל עבודה זו כסוג של תהליך פסיכולוגי, הוא מנסה להבין את חיי הרגש, ולמצוא סיפוק רגשי.
חשוב לזכור שאוזניו ועיניו פקוחות אך ורק על שיח אודות הרגשות האינסופיים. עובדה זו אינה ממעיטה בערכו של שיח כזה. הבודהה המליץ לשוחח עם בני אדם על הנושאים עליהם הם מעוניינים לשוחח, להקשיב, ויכולים להפנימם. הרגשות האינסופיים הם יסוד הדהרמה בכל הזמנים, ובכל התרבויות הבודהיסטיות, ולכן מסירת התורה של ארבעת הרגשות האינסופיים לבודהיסט המערבי הממוצע דורשת דרך אמינה, הנאמנה למקורות הבודהיסטיים.
הבודהיסט הממוצע האסייתי בדרך כלל חי בעוני ונאלץ לעבוד מבוקר עד ערב, על מנת לפרנס את משפחתו. במידה והוא חסר צבירות טובות חזקות, הוא לא יוכל ללמוד דהרמה. במידה והוא בעל יכולות כלכליות גדולות הוא עסוק בלשרת את רכושו, להגדיל את עושרו.
הבודהיסט האסייתי הממוצע אינו לומד טקסטים, אינו מבצע מדיטציה, ואינו חי חיים דהרמטיים אינטנסיביים. יחד עם זאת, יש לו אמונות המחברות אותו לדהרמה בודהיסטית. בראש ובראשונה יש לו אמונה בארצות הטוהר. כאשר בודהיסט אסייתי החי בעוני, מתפלל, הואנזכר בבודהה או בטארה הרחוקים ממנו, מרגיש את נוכחותם הקדושה, או את נוכחות המורה, המשמש למעשה ככומר אישי, שאינו מלמד, אלא מבקר אותו בחגים. הבודהיסט האסייתי משתתף בטקסים, ועשוי לקבל את מנחה הטקס כמורה שלו. עבור בודהיסט אסייתי המייחס חשיבות מכרעת למורה, לגורו, הוא תופס את המורה שלו כהתגלמות הבודהה או הטארה החיים. הוא מתפלל למורה, אותו הוא רואה פעמים ספורות במשך חייו, ומבקש שישלח לו ברכה הקשורה לשמונה הדהרמות העולמניות, כמו פרנסה טובה ובריאות.
הוא מאמין שכאשר ימות, מאחר והוא נזכר בבודהה, או קיבל ברכה מבודהה אמיטאבהה, הוא יוכל לראות את ארץ הטוהר. אלה הם הדברים החשובים בחייו. הוא נמצא ברובד תודעתי שאינו מאפשר לו ללמוד דהרמה, ויחד עם זאת, הוא מקבל בדרך זו תמיכה בחיי יום יום.
ההבדל בין בודהיסט מהמערב החסר השכלה בודהיסטית, ובין הבודהיסט האסייתי החסר השכלה הבודהיסטית הוא שכאשר הבודהיסט המערבי הזוכה לחניכה של מורה, או מנטרה או תובנה על ארץ הטוהר, הוא יכול להפנים הדרכות אלה אך ורק אם צבר צבירות טובות בחיים קודמים, מאחר והתרבות המערבית אינה תומכת באמונה בארץ הטוהר והוא חסר סביבה חברתית שתתמוך באמונות הדהרמטיות. לבודהיסט המערבי יש אמונות שונות המתאימות לדת בה הוא מאמין ולחברה אליה הוא משתייך. לדוגמה ביהדות, מאמינים בברכה שיש בהשתטחות על קברי צדיקים.
הבודהיסט במערב חווה בדידות חברתית גדולה יותר, ולכן החניכה יכולה לשרוד בתודעתו ובליבו אך ורק בזכות הצטברויות טובות וחזקות של מעשה טוב וחכמה. במידה ואין לו ואין לו צבירות טובות וחזקות, כשהוא משועבד לשמונה הדהרמות העולמניות, החניכה לא תשרוד, ותתפוגג עם הזמן. לכן חשוב להבין שמסירה של תורת הרגשות האינסופיים לבודהיסט המערבי היא האפקטיבית, מאחר והיא מסוגלת לשרוד בתודעתו של המתרגל גם ללא תמיכה של הסביבה החיצונית.
בכל חברה קיימת מודעות התומכת בחמלה, ברצון טוב, בשמחה ובשלווה. כאשר רגשות אלה מתחזקים הבודהיסט המערבי מסוגל להפנים גם חניכות.
הבודהיסט האסייתי לעומת זאת, מקבל חניכה, וחי בתרבות המהללת את המורה וברכתו, ואת החשיבות שיש להגיע לארץ הטוהר. הוא דומה לעץ המקבל את ההזנה לה הוא זקוק.
חשוב להימנע מהשיפוט הקובע מיהו תלמיד טוב או תלמיד רע. כל ארבעת הטיפוסים של תלמידי הבודהה יכול לתת דרשה גם לאבנים, עד שהן מסוגלות להקשיב.
כאשר אנו בוחנים את ליבו של האדם, אנו רואים שבליבו יש פתח קטן ביותר לדהרמה, עלינו להבחין בפתח זה, ולבוא לקראתו כפי שנזיר קבצן המבקש נדבה. עלינו להתקרב לפתח זה בלב הפתוח לרגשות אינסופיים, ולבקש נדבה, לבקש מהאדם להקשיב לדרשה ולהפנים אותה.
כאשר אנו יוצרים קשר עם ליבו של האדם, אנו סוללים את הדרך שפרט זה יתפתח במשך זמן כזה או אחר, כך שהוא יוכל להתקרב לאמיתות דהרמטיות, שהן עצמן התפתחות של הרגשות האינסופיים. כל העמקה בדהרמה היא התפתחות של הרגשות האינסופיים.
הדגמה לדברים ניתן למצוא בסיפורו של סופר יפני ידוע, אקוטגאווה ריונוסקה. הסיפור נקרא החוט של קורי העכביש. מסופר בו על אדם שחי חיי חטא, שהיה גנב ושודד. אחרי מותו הוא נפל לגיהינום שניראה כמו הר עשוי ממחטים, ותושביו מתאמצים לטפס עליו על מנת להימלט ממנו. הם נדקרים מהמחטים, שונאים האחד את השני מאחר והם מאשימים האחד את השני בכאבם, ומאמינים שהאחר מפריע להם לטפס על ההר. הר זה ממוקם בתחתית האגם, ועל פני האגם פזורים פרחי הלוטוס. על אחד מפרחי הלוטוס ישב הבודהה והבחין דרך מימי האגם בהר המחטים עליו סובלים היצורים. הוא הבחין שהשודד עשה פעם מעשה טוב, כאשר ראה עכביש התכוון לדרוך עליו, אך נימנע מכך, כי לא רצה להזיק לעכביש שלא הפריע לו. הבודהה שהסתייע בשנייה זו של מעשהו הטוב של השודד, לקח קור אחד מקורי עכביש, והוריד אותה לתחתית האגם. השודד שראה את קור העכביש, נאחז בו והחל לטפס עליו, והחל לראות במהלך טיפוסו, שהוא מתרחק מהר המחטים, וסובל פחות. למרות שקור זה של העכביש הוא כה דק, הוא היה חזק דיו לשאת את השודד. באותו רגע הוא שם לב שאנשים נוספים מהגיהינום שהבחינו בקור העכביש מנסים לטפס עליו. הוא חשש שהקור לא יוכל לשאת את כולם וייקרע, וניסה בידיו וברגליו להרחיק אותם מקור העכביש, עד שהקור נקרע. השודד נפל להר המחטים והחל שוב לטפס עליו. הבודהה שראה את מה שקרה, המשיך להלך על פני המים בהתבוננות עמוקה.
סיפור זה הוביל לחילוקי דעות פילוסופיים באשר לאפקטיביות של החמלה של הבודהה. הוא מדגים את חשיבות האמונה הבודהיסטית באשר היא, בין אם היא מופנמת על ידי בודהיסט מערבי, או בודהיסט אסייתי, עם כל ההבדלים שביניהם.
בין אם הבודהה דהרמה נמסרת באמצעות חניכה, או באמצעות הסברים רציונליים ,היא מהווה מחסה מרגשות שליליים שבתודעתו של האדם. גם אם האדם נמצא בגיהינום, כל עוד הוא נלחם ברגשות השליליים שבתודעתו, הוא יכול להציל את עצמו. גם קור דק של עכביש, קור דק של אמונה, יכול להצילו. כשאדם נכשל במלחמתו ברגשות השליליים שהוא נושא בתוכו כלפי אחרים , וכאשר הוא בוגד ברגשות האינסופיים, קור ההצלה נקרע. הדבר נכון לכלהבודהיסטים.
גם אם הבודהיסט האסייתי הממוצע חי בעולם אחד, והבודהיסט המערבי הממוצע חי בעולם אחר, בין אם הקשר שלהם עם הרגשות האינסופיים, הוא רציונלי יותר במערב ומסתורי יותר באסיה, הרי הקשר הוא אותו קשר.
