תולדות הבודהיזם
הרצאה 20 – אשוואגהושה Ashvaghosha
אשוואגהושה הנחשב למשורר הידוע ביותר בתולדות הבודהיזם, חי בסוף המאה הראשונה , ותחילת המאה השנייה לספירה, כמאה שנה לפני נגרג'ונה. הוא היה משורר החצר של המלכים, וכתב את יצירותיו בשפת הסנסקריט. קשה לקבוע אם הוא השתייך למסורת של הבודהיזם הדרומי, או למסורת של הבודהיזם הצפוני, למהאיאנה.
באותה תקופה שתי המסורות לא היו מפולגות כפי שהן בימינו, מאחר והן שיתפופעולה ביניהן, היו דומות ולעיתים זהות.
לאשווגהושה יש מספר יצירות מפורסמות, שהמפורסמת שבהן היא היצירה על חייו של הבודהה הקרויה בסנסקריט בודההקאריטה. זהו ספר שלם הכתוב כפואמה המבטאת את גודל כישרונו. פואמה זו היוותה אחד המקורות הראשונים לדהרמה הבודהיסטית אתם נפגש מחבר הרצאה זו, וחש בגודל כישרונו. בהיותו סטודנט לכלכלה בברית המועצות לשעבר , כחלק מקורס בפילוסופי,הרצה מחבר הרצאה זו על חייו של הבודהה, כשהסתמך על הפואמה של אגוושהושה. כאשר החל בהרצאה השתררה דממה. הסטודנטים שלא גילו עניין בתורות רוחניות, והיו מורגלים לפטפט, השתתקו והקשיבו בעניין רב. ניראה היה שהם נדהמו מעוצמת מהפואמה, ולמספר רגעים הם עצרו את המהלך הרגיל של התנהלותם. המורה גם היא היביעה את הערכתה לפואמה, למרות אהדתה לאידאולוגיה הקומוניסטית.
אשוואגהושה מציע עיבוד משלו לסיפור חייו של הבודהה. הוא מתאר את הבודהה עוזב את הארמון בסתר לפנות בוקר. הוא רוכב על מרכבה ביער, וגוזז את שערו בחרב, ומוסר אותו לרכב. אשוואגהושה ממשיך ומתאר את חייו של הבודהה בדרך, כפי שמציגים אירועים על במת התיאטרון. גרסה זו של חייו של הבודהה הפכה לגרסה הקלאסית המוכרת גם באסיה וגם במערב. אשוואגהושה מתאר כיצד יוצא הבודהה מהארמון ופוגש שלושה אנשים, שכמותם לא היכיר קודם: אדם זקן, אדם חולה, ואדם הנוטה למות. כאשר פגש את האדם הזקן, ושאל מופתע מיהו, התשובה שקיבל הייתה שזהו אדם זקן, חסר שיניים וחלש. כאשר פגש באדם החולה, ושאל מיהו , נענה שבקיום קיימות מחלות וחולשה של הגוף, ואדם זה חולה הוא. כאשר פגש באדם הנוטה למות , ושאל מיהו, הוא נענה שזה הוא אדם הנוטה למות, מאחר ויש בקיום מוות.
התשובות שקיבל הובילו אותו להכרה בעובדה שכל בני האדם סופם למות. מפגש זה הביא אותו להחלטה למצוא את האמת הנצחית.
תיאור זה של האמת הוא תיאור ספרותי. בקאנון הפאלי אמת זו מתוארת בצורה פשוטה יותר , לפיה הבודהה הסיק מסקנות מתצפיות יומיומיות על קשיי החיים. אשוואגהושה מוסיף שעוד בהיותו בארמון הזהיר אביו של הבודהה את הבודהה , וסיפר על קיומו של הסבל בקיום הפיזי. אשוואגהושה מתאר שכאשר הגיע הבודהה להארה , המארה ניסה לפתות אותו ביופיין של בנותיו שרקדו לפניו, אך תודעתו נותרה יציבה, והוא לא נכנע לתשוקתו . בסוטרות מתוארים מצבים בהם המארות מנסים להסיט תלמידים מהדהרמה באמצעות איומים ותשוקות. אשוואגהושה מתאר בדרכו את הדרמטיות של המלחמה בתשוקות. מארה מנסה גם להפחיד את הבודהה וגם לפתות אותו. הצורה האומנותית בה הוא מתאר מלחמה זו מאפשרת לחוות את הברקים והרעמים שבעולם הפנימי.
אשוואגהושה מתאר בהמשך את הניסים שהראה הבודהה לסגפנים האחרים ובתיאור זה חווים את הקסםשבתודעתו של הבודהה. בסוטרות לעומת זאת מתואר שהבודהה השתדל להצניע ככל יכולתו לבצע ניסים. הוא אמר שהוא חושש להראות את הניסים, על מנת לא לפתות תלמידים שאינם מוארים, ועלולים להשתמש בקסמים שאינם יכולים להוות מדד להארה.
יצירה זו כוללת גם פילוסופיה בודהיסטית, אך היא אינה מודגשת. הדגש מושם על הצד הפיוטי והחזותי, המרשים ומקסים גם את מי שאינו קרוב לדהרמה.
סיפור מפורסם נוסף שהיווה בסיס ליצירתו של אשוואגהושה, הנקראת סאונדרה –ננדה (Saundrananda), מתואר כיצד אילף הבודהה את אחיו למחצה, ננדה. מתואר שכאשר ראה הבודהה את היקשרותו של ננדה לעונג חושי, במיוחד לעונג מיני, הוא לקח אותו לשמים, הוא הראה לו עלמות שמיימיות הנקראות אפסארות , והמליץ לו להתבונן בהן. כך שכח ננדה את כל הבנות מן העולם הגשמי, מאחר ולא ראה מעודו עלמות כה יפות. הבודהה הסביר לננדה, שבמידה ויתרגל, הוא יוכל להגיע לשמים ולחיות בין הבנות היפות. ננדה אכן תרגל והגיע לשמים , אך חש אכזבה, מאחר וגם בשמים פגש סבל ושכחה, וסכנת נפילה לבורות. הוא וויתר על כל עונג, עונג חושי ועונג שמיימי, והגיע למצב של שלווה.
ברמה היוגית דרך זו של פיתויים שמיימיים שנועדה להחליש את ההיאחזות מפיתויים חושיים ,היא שגויה. על פי הסוטרות הבודהה לא נהג כך, אלא נהג לפתח חכמהבתלמידים שחוו תשוקות. הוא הסביר את הארעיות גם של העולם הגשמי וגם של העולם השמיימי. אשוואגהושה לעומת זאת החליף את סדר הדברים. על פי גרסתו לקח הבודהה את ננדה לעולם השמיימי , ורק אחר כך הסביר לו את האמת על ארעיות התופעות. למרות שברמה היוגית הדרך אינה נכונה, הרי ברמה האומנותית, התיאור מרשים ביותר.
סיפוריו של אשוואגהושה כה מרתקים ויוצרים עלילותהמרתקות את תשומת לב הקורא, עד כי הן עוררו עניין גם בתרבויות אחרות בנוסף לתרבות הבודהיסטית. בימי הביניים נכתבסיפור קתולי על נסיך, שאביו סגר אותו בארמון כדי למנוע ממנו לחוות את סבל העולם. הנסיך שפגש את האדם הזקן, האדם החולה, והאדם הנוטה למות, עזב את הארמון והלך למדבר. במדבר הוא פגש נזיר שלימד אותו את האמונה בישו, אליו הוא התפלל, הגיע להגשמת האמונה הנוצרית וניכנס למלכות השמים.
סיפור זה היה ידוע ביותר בכנסיה הקתולית, והיה אחד הראשונים שהודפסו. סיפור זה אומץ גם על ידי הכנסייה האורתודוקסית הפרבוסלבית, בשינוי שמות ופרטים המתאימים לכנסיה זו. לא שמו של אגוואשהושה הלך לפניו אלא סיפורו.
מבחינת התרגול הבודהיסטי, ומבחינת המטפלים הבודהיסטים בסבל, אשוואגהושה ביצירתו אינו מדויק. הוא מציב במרכז את המלחמה בתשוקות, בעוד שעל פי הגישה הטיפולית הבודהיסטית ועל פי הסוטרות, האויב העיקרי של בני האדם הוא האיבה. מעשה אחד של איבה מייצר כמות נזק השווה למאה מעשים של תשוקה. התשוקה מחלישה את התודעה, ופעמים רבות סוללת את הדרך לאיבה. אך מבחינת התרגול והטיפול חשוב לדעת שיש להפסיק בצורה כוחנית איבה ושנאה. את התשוקה לעומת זאת יש להבין ולנתח, ולעשות טרנספורמציה של הכוח שלה לדברים חיוביים. זוהי הגישה הקלינית. איננו נלחמים בתשוקה כמו בנצרות בה מודגשת דואליות חזקה, ומלחמה של הנזיר בתשוקותיו. הנזיר הבודהיסטי נילחםקודם כל באיבה. הוא לומד להתגבר על תשוקותיו, לעשות טרנספורמציה שלהן, ולהפוך אותן לאיכות חשובה של התודעה. אך זהו השלב שאחרי המלחמה באויב הראשי שהוא האיבה, כוח ההרס.
אשוואגהושה אינו מדייק מאחר והוא מתאר בסיפוריו כיצד נלחמים הנזירים בתשוקה. יש כמובן הצדקה אומנותית להדגשה זו, של המלחמה בתשוקות, מאחר וסיפוריו הצבעוניים והמרהיבים, מושכים תשומת לב. על מנת לעצור את האיבה ואת הרצון הרע, יש לפתח רגשות אינסופיים, רצון טוב וחמלה. רק על בסיס הרגשות האינסופיים ניתן להתאכזב לגמרי מהדהרמות העולמניות ולהגיע למצב של אי תשוקה . יש להבין קודם לכן את ארעיות הקיום הגשמי, ולצורך זה יש לפתח קודם רצון טוב וחמלה. יש קסם רב בגרסתו של אגוואשהושה לדהרמה, אך חשוב להכיר גם את החיסרון שלה, הגורם לאנשים השואבים ממנה ידע בודהיסטי, להאמין שהמשימה העיקרית היא מלחמה בתשוקות.
