שש היוגות של נארופה וניגומה הן האוצר העיקרי של מסורת הקגיו. אלה הן שש מתודות שלמד טילופה ממורים שונים, ועיבד אותן למערכת שחלקיה התאימו האחד לשני. התלמידים הטיבטיים הראשונים שלמדו את שש היוגות, קיבלו אותן מנארופה וניגומה, ולכן תורה זו ידועה כשש היוגות של נארופה וניגומה.
שש היוגות שלימות האחת את השנייה. הניסיון לתרגל יוגה אחת מבין השש במנותק מהיוגות האחרות, יכול להיות אפקטיבי אך ורק מבחינה אינטלקטואלית. מבחינה פרקטית, הן תלויות האחת בשנייה. הפרקטיקה במסורת קגיו, הידועה כמסורת המתמקדת במגע מעשי, הן תלויות האחת בשנייה. טילופה , נארופה, ניגומה, מרפה ומילרפה ,כולם מסרו את שש היוגות כחוויה שהועברה אישית מהמורה לתלמידו, מה שהוביל לטיהור התודעה, ומגע ישיר עם הריקות והאור הפנימי.
שש היוגות הן:1. היוגה של האש הפנימית.
2. היוגה של החלימה.
3. היוגה של האור הצלול.
4. היוגה של הבארדו, שבמסורת קגיו הוא המצב שבין המוות ללידה חדשה.
5. היוגה של הגוף האשלייתי.
6. היוגה של העברת התודעה ישירות מגוף לגוף, הקרויה בטיבטית פווה.
למרות שאלו יוגות נסתרות, וקשה ללמוד אותן, הן אינן מתרחקות כלל משגרת חיינו הרגילים. למרות שאלה הן יוגות נסתרות, וקשה ביותר ללמוד אותן, יחד עם זאת הן אינן מתרחקות כלל משגרת חיינו הרגילים. כאשר אנו מקבלים הדרכה נכונה, וברכה נכונה, שגרת חיינו הרגילים הופכת להיות תרגול של יוגות עמוקות אלה.
- היוגה של האש הפנימית. בתרגול זה נעשה שימוש בגוף האדם ככלי. בעזרת תרגילים פיזיים אינטנסיביים מעירים בגוף אנרגיה, שהיא האש הפנימית. לדוגמה, כאשר מטייל אדם בטבע, במזג אוויר נעים, והוא מתאמץ באופן שמחזק את בריאותו, וכל איברי גופו בתנועה, ניתן להגדיר את הפעולה כיוגה של האש הפנימית.
האש הפנימית היא אש של מטבוליזם, המסייעת לעכל את המזון באמצעות חילוף חומרים תקין, על מנת שהגוף לא יפריע לתודעה להיות יציבה ושקטה.מצבו מפריע לתודעה לשמור על שלווה, ריכוז נכון, ושקט. לכן מטרת היוגה של האש הפנימית היא לשמור על גוף רפוי, שקט , ומיומן דיו על מנת שתהיה זרימת דם תקינה בכל איבריו, ועל מנת שיהיה קל וחזק, וישרת כתומך בתרגול, ולא יהווה מכשול.
בהימליה ובטיבט יוגה זו שימשה גם לחימום הגוף בתנאי קור קיצוני. היוגים היגיעו להישגים נדירים במימוש מטרה זו. מילרפה למשל נהג ללכת עירום בשלג כשצעיף בלבד כרוך סביב צווארו. אלכסנדרה דויד, החוקרת הבלגית צרפתייה, שסיירה בטיבט במחצית הראשונה של המאה העשרים, סיפרה שצפתה בטקסס של היוגה של האש הפנימית שנערך בלילה חורפי, בכפור עז. היוגים רחצו במי קרח , עטפו את גופם בסדינים רטובים, וייבשו אותם בחום גופם. הטקס נערך כמבחן המכין לחניכה בהמשך.
ראוי לציין שתרגול זה של הגברת חום הגוף, מייחד את היוגים הטיבטיים , בגלל תנאי מזג האוויר הקיצוניים בהם חיו. ידוע שבדרום הודו תרגול זה לא היה מוכר. תרגול זה של האש הפנימית עליו להיות מותאם לאורח חייו של האדם , ולמזון אותו הוא אוכל.
2. היוגה של החלימה. יוגה זו מתמקדת בניתוח של חלומות, ועבודה עם חלומות. ניתן לומר שבמערב פרויד ויונג ביצעו יוגה של מצב החלום. מסורת הקגיו מתייחסת אל החלום כאל מדד , כפי שאמר מילרפה. לחלום אין משמעות ספציפית משלו, הוא אך ורק מדד בו ניתן להשתמש בחכמה, המסייע לנו לבחון את מצב התודעה, ואלו מגרעות בתודעה אנו מזהים. מטרת העבודה עם חלומות אינה להשיג חוויות מרשימות, או ידע שלא יכולנו לקבל במצב ערות, אלא כלי לאינטרוספקציה, באמצעותו האדם מזהה את התהליכים המנטליים המתרחשים בתודעתו. החלום משמש כמראה המכוונת אותנו על מה לעבוד, וכיצד לפעול ברמה הטקטית. יש גם לזכור שחלום הוא בלבול, שעשוי להיות אפקטיבי וחשוב, וכאשר הוא אפקטיבי וחשוב, איננו נמצאים במצב של חלום אלא במצב בו ניגלה לפנינו חיזיון. מצב זה שייך ליוגה של האור הצלול, או ליוגה של הגוף האשלייתי.
3. היוגה של האור הצלול. יוגה זו חוקרת את המצב של שינה עמוקה ללא חלומות. יוגה זו מספקת את בסיס התודעה. אם היוגה של החלום חוקרת את פיתולי התודעה, הרי היוגה של האור הצלול חוקרת את הבסיס של תודעה טהורה ושקטה. יוגה זו מתרגלים בעת המדיטציה במהלכה מרגיעים את התודעה, ומאפשרים לחוות אותה כאגם צלול שמימיו שקטים , וכל הבוץ שקע לקרקעיתו. כאשר התודעה רגועה אנו רואים את תחתית התודעה. תחתית התודעה היא אור צלול. אחת הטכניקות של המדיטציה היא מודעות לנשימה, המייצרת רוגע ומאפשרת ולו לרגע לגעת בתחתית התודעה, שהיא אור צלול.
4. היוגה של הבארדו. זוהי היוגה של המצב שלאחר המוות ולפני הלידה הבאה. היוגים עושיםעבודה עמוקה ביותר במצב זה, מאחר ובמידה בה האדם אינו חוקר את תופעת המוות בעודו בחיים, הוא קל דעת. הרי כל אדם יודע שהוא יגיע למצב זה של המוות, ולכן אך טבעי הוא לחקור את טיבו. ככלל האדם חוקר את מצב הבארדו כאשר הוא סובל בצורה כלשהי. בכל פעם בה חש האדם בכוח ההרס בגוף ובתודעה, זוהי הזירה בה הוא מבצעאת תרגול היוגה של הבארדו. זירה זו היא גם זירה של תרפיה, בה מגרשים שדים.
ליוגה של הבארדו ישנו תפקיד חשוב גם בזמן החיים, גם במצב של סבל, אך גם במצב של אושר . כאשר האדם חש ספיקות בערך האבסולוטי של שלושת האוצרות, זהו כבר מצב של בארדו.
אם נבחן את העניין נגלה שפעמים רבות ביום אנו נמצאים במצב הבארדו, כאשר אנו מרגישים רצון רע כלפי אדם מסוים ,או כאשר אנו חשים ספיקות בקשר לערך האבסולוטי של מעשים טובים , או כאשר יש לנו הבלחות של חמדנות והבלחות של אי שקט. איננו חייבים להיות חולים על מנת להימצא במצב הבארדו. מספיק שנתייחס לחולי שקיים בתודעה שלנו, ואז העבודה עם החולי הגופני תהיה קלה יותר. בעצם היוגה של הבארדו היא היוגה המרפאה את התודעה שלנו ממגרעות., כולל רגשות סוערים.
5. היוגה של הגוף האשלייתי. יוגה זו מתמקדת בגוף של חיזיון. ישנם חזיונות הקיימים ברובד אנושי רגיל, בו אני חוזים אירוע שיתרחש בעתיד, או נזכרים באירוע מן העבר, אותו לא זכרנו קודם. חזיונות אלה קשורים ליוגה של אור צלול, כאשר תודעתנו רגועה. היוגה של הגוף האשלייתי קשורה לחזיונות השייכים לרובד של עולם האלים, העולם של ארצות הטוהר. חשוב לציין שיוגה זו אינה ייחודית אך ורק לתרגול הבודהיסטי, אלא לכל מצב בו האדם מתפלל לכוחות עליונים בדרך בה הוא רגיל. בעצם כל תפילה היא מהות הגוף האשלייתי.
6. היוגה השישית, הפווה, היוגה של העברת התודעה מגוף לגוף. זוהי יוגה המלמדת את האדם כיצד למות כאשר תעזוב התודעה את הגוף, עם כל הנכסים הרוחניים החשובים ביותר אותם צברה. הבסיס של תרגול הפווה הוא היכולת של התודעה לקחת עימה את הנכסים הרוחניים שהם הידע הדהרמטי , כמו רגשות אינסופיים, או שש הפרמיטות. כל מעשה טוב שעושה האדם וכל ביטוי של רגשות אינסופיים דורש מאמץ של התגברות על אנוכיות, התגברות על האמונה ביציבות ה"אני". אנו מעבירים את האנרגיה של הנתינה מעבר לגוף. זוהי הפווה. תרגול זה בו אנו לומדים למות כל חיינו , כאשר אנו עושים מעשים טובים, ושומרים את החכמה קרוב לליבנו, מהווה את הנכסים אותם אנו צריכים לשמור קרוב לליבנו. זהו הרכוש אתו נעזוב את הגוף.
בתרגול הקגיו האומנים שהצליחו בתרגול הפווה, כמו נארופה ומרפה לא פרשו מהחיים. מילרפה לדוגמה שהתבודד וחי חיי סגפנות, לא הגיע לרמות היכולת של מרפה ונארופה בתרגול הפווה , מאחר ונסיבות חייו אלה , לא אפשרו לו לפתח את כוח הפווה לרמה גבוהה. מרפה הגיע לרמת פווה, בה הוא יכול היה להעביר את התודעה מגוף לגוף. מסופר כי פעם אחת הוא העביר את התודעה שלו לגוף של שור שנפל בשדה. מרפה העביר את התודעה שלו לגופו של השור, לזמן מה, נתן לו כוח לעמוד על רגליו ולהיכנס לחצר. התודעה של מרפה חזרה אחר כך לגופו. מסופר גם על הבן של מרפה שנפגע קשות כאשר נפל מסוסו בהרים. הוא הגיע במצב אנוש לביתו, ומרפה עזר לו לעשות פווה לגוף של יוגי שנפטר. בנו של מרפה חי שנים רבות והגיע להישגים גבוהים בדהרמה.
למרות שמסורת הקגיו עשירה בסיפורים על ניסים בפווה, חשוב להתייחס אליהם לאור מטרתהפווה : להכין אותנו למוות נכון. פווה נכונה היא ביטוי לרציפות זרם העשייה הטובה. זוהי הפווה של כל הבודהות וגם הבסיס הנכון של מסורת הקגיו.
