אטישה היה מלומד ויוגי דגול מנלנדה. כמו מורים בכירים רבים מנלנדה הוא הגיע למדינות אחרות להרצות ,לייעץ בהקמת מנזרים, ולארגן את תכניות הלימודים בהם.
אטישה ידוע בשני מסעות גדולים שעשה. אחד מהם היה לסומטרה, באזור אינדונזיה, והמסע השני היה לטיבט. הוא הגיע לטיבט בתחילת המאה האחת עשרה לספירה, בגל השני של המורים שהגיעו מנלנדה ומסרו דהרמה, כמאתיים שנה לאחר פדמהסמבהאווה, וכמאה שנה לפני מאצ'יג לבדרון.
בגלל דיכוי הבודהיזם בהודו, והדיכוי הגדול של הבודהיזם בסין ,שהתרחש במאה העשירית לספירה, במאה האחת עשרה לספירה, השקיע השילטון בטיבט משאבים בהקמת מנזרים. השלטון יזם את הזמנתם של המלומדים הבכירים מנלנדה, ששמחו להעביר את הידע הבודהיסטי לטיבט. וכך הפכה טיבט לבירתו השלישית של הבודהיזם מחוץ לנלנדה, בנוסף לסרילנקה וסין.
מקורות חייה של מאצ'יג לבדרון, אנו למדים על הנוכחות האינטנסיבית של מלומדים בודהיסטים מהודו, בטיבט, במאה השתים עשרה. מאצ'יג לבדרון למדה אצל יוגים שהגיעו מהודו, ונישאה ליוגי ההודי טופהבהדרה . בתקופתו של אטישה, במאה האחת עשרה, הנוכחות של מלומדים מהודו הייתהאינטנסיבית פחות.
כאשר היה אטישה פרופסור בנלנדה, הוא נחשב לבקי במסורת התהרוואדה, העמיק בקאנון הפאלי, בווינאיה, כללי ההתנהגות, ובאבהידהרמה. אטישה למד גם סוטרות ממסורת המהאיאנה, הפרג'נה פרמיטה, סוטרת הלוטוס, וסוטרות של ארץ הטוהר. כמו כן למד אטישה את המסורת הטנטרית.
בשלב מסוים חש אטישה עצמו כאוקיינוס רחב ידיים של ידע חסר גבולות. הוא חלם חלום, ובחלומו ראה דאקיני, אלות שמיימיות, שהזמינו אותו לספרייתן השמיימית, מאחר ושמעו על ידענותו הרבה. אטישה הלך אחריהן בשמחה, וניכנס עימן למנזר שמיימי בו הייתה הספרייה. הוא מצא מצבור רב של מגילות, וגילה להפתעתו שהכיר את חלקן. אך היו גם ספרים ממסורת התהרוואדה , ממסורת המהאיאנה, וספרי טנטרה שלא הכיר. הוא מצא עצמו מרותק מהכתבים שקרא, ונסחף בקריאה של כמות עצומה של כתבים.
כאשרהתעורר אטישה מן החלום, נעלמה גאוותו. הוא הבין שיש לו ידע רחב, אך גם הבין שלעולם לא יוכל להכיל את כל הידע האינסופי של הבודהות והבודהיסטוות, לא רק בעולם הגשמי, אלא גם בעולמות האחרים. הוא החל למסור ידע בהתמסרות וענווה.
כאשר הגיע אטישה לטיבט הוא פגש תנאי אקלים קשים ואווירה שלא הייתה מוכרת לו, מה שהקשה עליו. הוא חווה אי וודאות, ואיבד את בטחונו ביכולתו ללמד. אטישה הבין כי עליו להתרכז מחדש במהות תורתו של הבודהה, על מנת להיות מסוגל למלא את תפקידו כמורה. הוא התבודד במערה במשך חודש, והקדיש את זמנו בהרגעת רוחות המקום, אותן חווה כעוינות, ואת מחשבותיו. הוא פיסל דמויות קטנות של בודהות וטארות מחמר, כדי לרכז את תודעתו במהות הדהרמה.
לאחר התבודדות זו , חש אטישה שהוא חזר ליכולותיו, והחל לתת דרשות. בהנחייתו ניבנה מנזר שהתמקד בווינאיה, בכללי ההתנהגות. המסורת המנזרית שייסד אטישה בטיבט נקראה קדם, שמשמעותה , הנחיות התואמות את מילותיו של הבודהה, בודהה וואצ'נאם.
האופן בו לימד אטישה, היה בצורה של אמירות קצרות, מנטרות קצרות, שמילאו תפקיד של תרופת נגד למגרעות התודעה של הנזירים. מאחר ולא לכל הנזיריםהייתה היכולת ללמוד טקסטים ארוכים לעומק, ולבנות משמעת מינזרית, היה עליהם להפנים את הידע של הדהרמה, אחרת לא היו יכולים לשמור על כללי התנהגות נכונים.
כל האתיקה הבודהיסטית, הווינאיה, דורשת שנות לימוד ארוכות, של סוטרות וטקסטים פרשניים. בטיבט סוטרות מעטות יחסית היו מתורגמות לטיבטית, ולכן על מנת לקלוט את מהות הדהרמה, למדו הנזירים אמרות קצרות שהיוו מחרוזת. הם שיננו את האמרות באופן חזרתי, באמצעותן הם למדו את כללי ההתנהגות לעומקם.
יש לשים לב לעובדה שצורה זו, בה הטקסטים והתורות הגדולות, מוגשים לתלמידים בצורת אוסף של משפטים קצרים, אותם אפשר לזכור בעל פה, אינה חדשה. סגנון זה היה מקובל עוד בהודו בתקופה קדומה יותר, בה הטקסטים עדיין לא היו מתורגמים. כבר בתקופתו של אשוקה, הוא למד דהרמה דרך אוסף של משפטים קצרים. אחד הספרים הידועים בבודהיזם העתיק, הדהמהפאדה, בנוי כולו ממשפטים קצרים, והיווה ספר הדרכה לבודהיסטים רבים בהודו ובסרילנקה. על אטישה היה לתת לנזירים הטיבטיים הנחיות קצרות המגיעות ללב ישירות. דוגמה לאחת ההנחיות שחיבר אטישה הייתה: "אל תשכב כבהמה בבוץ הרחמים העצמיים." הנחיה זו היוותה תרופת נגד לדורות רבים של תלמידים, שהיו שקועים בבוץ הרחמים העצמיים . הדרכה זו שימשה כשוט בו מצליפים בבהמה, ומהווה תזכורת לאדם החש עצמו מסכן . זהו מצב בהמי, עליו על האדם להתגבר.
סגנון הוראה זה של אטישה, קרוי בטיבטית לו ג'ונג. אוספים אלה של משפטים קצרים החלו להיות אהודים ביותר, והשתנו ממנזר למנזר .
תלמידו הטיבטי הבכיר של אטישה, השתייך למשפחת אצולה ממסורת הבון, והורגל לתרבותה של מסורת זו, ולא לדהרמה. מה שסייע לו להפנים את מהות הדהרמה , היה סגנון זה של המשפטים הקצרים. הוא הפך ליורשהמסורת של אטישה, ולנזיר הראשי של מנזר מסורת קדם.
גם כאשר לימד אטישה תורות אחרות בדהרמה , הוא שמר על סגנון זה של אמרות קצרות, הדרכות קצרות ומרוכזות, מה שקידם את בניית המשמעת במנזרים. סגנון זה השתרש בכל טיבט, וגם לאחר כמה מאות שנים מסורת הקדם הפכה להיות הבסיס למסורת הקילוג, המסורת הדומיננטית בטיבט, אליה משתייך הדלאי למה. בעצם מסורת הגילוג היא פיתוח מאוחר של מסורת הקדם.
אטישה נחשב לאחד מאבות מסורת הקילוג בטיבט, המסורת הבודהיסטית המובילה בתקופתנו, ולכן זוכה לכבוד רב.
מבין כל המסורות הטנטריות הטיבטיות, לאסכולת הלו ג'ונג, היה תפקיד חשוב מאד. לדוגמה היוגי הדגול, יורשו העיקרי של מילרפה, גמפופה שמו, למד שש שנים במנזר של מסורת הקדם באמצעות הדרכות בגישת הלו ג'ונג, ורק מאוחר יותר למד אצל מילרפה. לימודי הקדם שהעניקו לו בסיס מוצק, ונתנו צורה טובה לתודעתו, אפשרו לו לקבל הדרכות טנטריות ישירות ממורו המואר מילרפה.
אטישה ייסד בטיבט את בית הספר היסודי לדהרמה, לו נזקקו הטיבטים, ומה שקידם את פריחתה של הדהרמה בטיבט. ללא יסודות אלה שהניח אטישה, תורתם של המורים הגדולים בטיבט, הייתה נותרת לא מובנת על ידי הטיבטים.
כזכור שריפוטרה ומאודגליאיאנה, מהסנגה של הבודהה, הניחו גם הם יסודות אלה לדהרמה. שריפוטרה שנחשב למצביא צבא הדהרמה, העניק את ההסברים הפילוסופיים, שחידדו את התודעה, גם בסגנון של הדרכות קצרות. מאודגליאיאנה שמילא תפקיד של מטפל, היה מסייע לתלמידים לחוות חוויות שמיימיות ולהתגבר על חוויות מעולמות תחתונים באופן נכון.
צד זה של הכנה אתית ופילוסופית הכרחי על מנת שהמיסטיקן יוכל להבין את חוויות התודעה, שהן מעבר לקיום הגשמי. עליו לעבור חינוך יסודי, שתפקידו להעניק תשתית של ערכים אתיים ומשמעת לתודעה. כאשר תשתית זו מבוססת בתודעה, והאדם חש עצמו אדם, הוא יכול לפתח את יכולות האל בתודעתו.
