לעיתים קרובות, עודף של זמן פנוי ברשותם של זקנים מביא לכך שאוכל הופך יותר ויותר למקור של חוויות חושיות ולא למקור הזנה. תופעה כזו נצפית גם בקרב צעירים שאינם מרוצים מחייהם.

הפיכתו של מזון למקור חוויות לא מחייבת זלילה. להיפך – אכילה לשיפור מצב הרוח נוטה לגרום לדלדול הגוף.

בוקר אחד, מצאתי את מקום מגוריו של מטופל חדש, ועליתי לאכסדרה של וילה ישנה, אך מרשימה, בת שתי קומות. באכסדרה נמצא שולחן שלידו ישב זקן בעל מבע פנים קשוח. מולו עמדה כוס קפה עם חלב, וצלוחית עם עוגיות – ארוחת בוקר טיפוסית בקרב קשישים רבים. הצגתי את עצמי, והזקן הזמין אותי להצטרף ולשבת. מהר מאוד הגיע בנו, גבר בשנות הארבעים לחייו, והסביר לי לאיזו עזרה הזדקק אביו. כששוחחתי עם בנו של הזקן שאלתי אם קורה שהקשיש אוכל ארוחת בוקר נורמלית ומזינה. הבן המופתע הסתכל עליי, וענה: ”לא. כל חייו הוא אוכל ארוחת בוקר כזאת, וגם ארוחת ערב. הוא לא תמיד רוצה לאכול צהריים. ואם הוא אוכל, אז רק מנקר.“ דבריו הסבירו את מראה גופו המדולדל של הזקן ואת תשישותו. ראייתו ושמיעתו היו לקויות, ולמרות היותו בעל מבנה גוף חזק הוא בקושי נע. אולם, פניו של הזקן בזמן שהוא שתה את הקפה לגימה אחר לגימה, ונגס מן העוגייה היבשה חתיכה אחר חתיכה הביעו מן שיכחה מומתקת ושקיעה בחלומות, שמתוכם לא היה בכוחו לשוב אל המציאות.

בנו של הזקן יזם שיחה בעלת אופי אישי יותר, ובה סיפר לי על חייו, עייפותו, ועל כך שהוא מרגיש צורך לעשן מריחואנה פעם בשבוע כדי להפיג מתחים. הוא גילה נטייה הולכת וגוברת למודל האכילה של אביו, והביע ניסיון למצוא גם באכילה הפגת מתחים והסחת דעת מדאגות. נטייה זו גרמה להוצאת מאכלים מזינים מן התפריט, ולהחלפתם במאכלים שטעמם עולה על תועלתם לגוף. כשדיברתי איתו, אמרתי: ”אתה מחפש הרפיה בעזרת אמצעים חיצוניים, אך מקור השלווה ושביעות הרצון נמצא בליבך. הפנה את תודעתך פנימה, ותראה את מה שניחן בשלווה ומעניק הרפיה“. ”איך אני יכול לדעת שהדבר שעליו אתה מדבר נמצא בפנים?“ הוא שאל. ”אתה מכיר את אורו. אור זה מאיר את חלומותיך ואת משאלותיך. הרי כשאתה ישן וחולם, מה שאתה רואה מואר לא על-ידי אור השמש, לא על-ידי אור הירח, ולא על-ידי כל מקור אור אחר,“ – כך עניתי לו, אך הגבר חייך בספקנות והניד בראשו.

פגשתי אותו אחרי יותר מעשור כשנסענו במונית שירות. קפצה עליו זיקנה, והתברר שבחייו התחוללו שינויים קשים. הוא סיפר לי שלאחר פטירתו של אביו, הוא התחיל להצדיק שימוש תכוף יותר ויותר בסמים כדי להפיג מתחים. מהר מאוד משפחתו התפרקה, והוא המשיך להידרדר, עד שהחליט לעבור גמילה מהתמכרות. פגישתנו שימחה את מכרי כי היא עוררה בו זכרונות מתקופת חייו שקיבלה הרבה יותר אור פנימי מתוך תודעתו. במבטו עדיין נותרה חיוניות. הוא התחרט על כך שהוא זלזל בחיים שנראו לו קשים, ועל כך שחיפש הפגת מתחים באמצעות מה שבסופו של דבר לא היה יכול להיקרא חיים.

אכילה נכונה היא בית ספר לאי-תשוקה, ולקבלה שקולה של דברים נעימים, כמו גם דברים ניטרליים ודברים לא נעימים. פעם אחת, סניטר שעבדתי איתו בבית חולים פנה אליי לקבלת עזרה. הוא היה בן ארבעים וחמש, גבוה ובעל מבנה גוף גרמי, והוא התלונן על כיב בקיבה. הוא אמר לי שמתקרבת חגיגת יום הולדתו, ולא יהיה הולם להשתתף בארוחה החגיגית באופן חלקי בלבד.

בזמן שערכתי בדיקה בטנית, ומיששתי את האיברים הפנימיים, הוא פתח בתיאור אהבתו לארוחות חגיגיות: ”אני אוהב להסתכל על שולחן מסיבה לפני שהאורחים התיישבו לידו. מפה חגיגית לבנה, כלי אוכל מבריקים, אוכל שמונח בצורה אסתטית על הצלחות. התרגלתי לכך מילדותי, ואני משתדל לשמור על אותו הסדר בביתי“. הוא מצמץ בשפתיו, והמשיך: ”ואז כולם מתיישבים, והכל משתבש, עם שתיית המשקאות החריפים פני האורחים הופכים לפרצופים מכוערים, על המפה מופיעים כתמים, הכל נראה כמו ערימה של פסולת, איכס!“ לפי רהיטות דיבורו, הבנתי שמכרי חשב על הנושא הרבה וניסח פעמים רבות את המונולוג שהיה מתחיל משבחים, ומסתיים בהבעת גועל. הוא לא הבין שהמחשבות והרגשות שהוא הביע במונולוג הזה הסבירו בבהירות את מחלתו לא פחות מאשר הסבירו אותה הצבע החולני של פניו, ושרירי הבטן המתוחים. בכל מצב שבו אנשים מנסים להפוך אכילה לחגיגה, מופיעות בהכרח אכזבה וסלידה מתהליך האכילה שמתרחש במציאות, ונגרמות בעיות בעיכול.

זהו פרק שישים וחמש מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכת סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.

למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:

http://www.three-vajras.com/he/ 

https://www.facebook.com/mudrayoga.israel

https://youtube.com/@100Rivers.School