אנשים מבלים את חייהם ברמות שונות של המציאות, ופוגשים זה את זה כשמסלוליהם מצטלבים. הם נבדלים איש מרעהו בראש ובראשונה ברמת האי-שקט של תודעתם, ובמהירות התגובה שלהם.

אדם רגיל אינו מיומן, ורמת האי-שקט שלו גבוהה, בעוד שמהירות תגובתו נמוכה. עלייה ברמת המיומנות מפחיתה רגישות ואי-שקט, ומעלה את מהירות התגובה בהתאם. מהירות התגובה לכל אירוע או גירוי חשובה, אך תגובה מהירה להופעתם של רגשות ולשינויים שמתחוללים בהם היא החשובה ביותר.

כיצד נראה מעבר מרמה אחת לרמה הבאה? אנחנו מתחילים להבחין בכוחות ובהתרחשויות שהיו סמויים מעינינו פעם כמו פריימים בתוך סרט שמכילים פרסומות סמויות. אנחנו מזהים רעיונות שהושתלו פעם בראשנו מבלי שהבחנו בהם. אנחנו מבחינים בתכונות הרעות שלנו, שבאישורנו הורידו את רמת הפיקחות שלנו. אנחנו למדים שקיימות דרכים רבות מעבר לדפוסי ההתנהגות שאימצנו עד כה.

חברי, מורה למוזיקה, ביקש ממני להיפגש עם אחד מתלמידיו, בחור מוכשר שפרש מלימודי מוזיקה בהשפעת דכדוך. הסכמתי, וקבענו להיפגש בחדר האורחים בבית התלמיד. הטלוויזיה שידרה חדשות פלילים. אני והנער התיישבנו על הספה, והוא סיפר לי שיום אחד, כשהוא ניגש אל המראה, הוא הבחין שהחלה אצלו נשירת שיער מואצת. הממצא הבהיל וזעזע אותו. לדבריו, הוא החל להתאמן במכון כושר ”כמו משוגע“ בתקווה שאימון הכוח הגופני ידכא את הפחד שאחז בו מבפנים. אולם, כעבור זמן מה הוא גילה שאין ביכולתו לשמור על הקצב המוגזם של האימונים, והוא הרים ידיים ושקע בתסכול. בגלל תחושת חוסר אונים, בן-שיחתי הפסיק גם את שיעורי המוזיקה.

”האם יש לך כוח לכבות את הטלוויזיה?“ שאלתי. הבחור חייך, וכיבה את מערכת השידור. השתררה דממה מפתיעה. ”קל לי לתאר לעצמי שהרבה מהתחושות הרעות שלך נגרמות בגלל שטף השידורים בטלוויזיה –“ המשכתי לדבר,” – אבל אתה יכול לפעול לא בכיוון השטף הזה, אלא בכיוון שתקבע בכוחות עצמך. דמיין את רגשותיך כסולם“. ביקשתי מהבחור לקחת עט ומחברת, ולצייר בעמוד הראשון סולם בן חמש מדרגות. הנחיתי אותו לכתוב על המדרגה התחתונה את המילה ”עצב“, על המדרגה השנייה – ”פחד“, על השלישית – ”כעס“, על הרביעית – ”שמחה“, ועל המדרגה העליונה – ”שלווה“. אז ביקשתי ממנו לקבוע באיזו מדרגה הוא נמצא ברגע הנתון. המדרגה הייתה ”פחד“. לאחר קביעת המדרגה, הצעתי לבן-שיחתי להתכונן לכך שהמדרגה הבאה שבה הוא יימצא תהיה עצב (במקרה שהוא ירד) או כעס (במקרה שהוא יעלה). ”אם בבואו של כעס אתה לא תדחה אותו, ולא תיעמד עליו כמו מנצח על אויב מובס, צפויה לך צניחה לפחד ולעצב. מנגד, אם תעמוד עליו כמו על מדרגה, אתה תעלה לשמחה. נכון הדבר גם לשמחה; אם תכנע לקסמיה, תצנח למטה, ואילו אם תנצל אותה כדי להיטיב עם קרוביך, תגיע למדרגה העליונה, שהיא ”שלווה“.

הנער הפנים את דברי. ”זאת אומרת שכשהתאמנתי כמו אחוז דיבוק, זה היה כעס שרדה בי, ואז צנחתי לפחד, ואחר כך לעצב,“ הוא הסיק. ”אבל מה לגבי עצב? האם אפשר רק לעלות ממנו?“ הוא שאל. ”כן, כל עוד יש לך רצון לעלות לשלווה, שהיא המדרגה העליונה בסולם. הרי שלווה היא המצב האנרגטי הגבוה ביותר.“ בתור אימון, הצעתי לבחור לתרגל תנועה מודעת על הסולם שציירנו. הוא קיבל את העצה. זו הייתה פגישתנו היחידה כי הנער הרגיש טוב יותר, והתחיל להתמודד בהצלחה עם המתח הרגשי. אני לא יודע אם הוא הפנים ותרגל לעומק את הרעיון של סולם הרגשות, שמוביל לשלווה, אבל בסוף שנת הלימודים, כשהתראנו בקונצרט של התלמידים בבית הספר למוזיקה, הוא היה אחד מן המבצעים.

סיפור זה ממחיש את יכולתו של כל אדם, בקיא ביוגה או לא בקיא בה, לנוע באופן מודע מרמת מציאות אחת לרמה אחרת.

זהו פרק שמונים מתוך "אלים רדומים" מאת ולדימיר פיאצקי, בתרגום לעברית מאת חנן פיאצקי, בעריכת סמדר פיאצקי. ספר זה מוקדש ברובו לסוגיות בתהליך ההזדקנות בראי הדהרמה הבודהיסטית.

למידע נוסף וליצירת קשר עמנו:

http://www.three-vajras.com/he/ 

https://www.facebook.com/mudrayoga.israel

https://youtube.com/@100Rivers.School